לחיות עם חולשה- או על חולשות והשתקפויות

היה לי חבר ילדות קרוב. חבר נפש ממש. גדלנו יחד , התבגרנו יחד , גידלנו משפחות יחד. חשבתי שזו חברות לעד.

ואז בני הפעוט חלה בסרטן והחבר שלי נעלם. כשבני מת, בכלל לא נשאר מהחבר שלי דבר. 

כעסתי עליו מאוד. נפגעתי ממנו. בזתי לו. באירועים שהיינו מוזמנים אליהם , התרחקתי ממנו. זה לא היה קשה, גם הוא עשה מה שביכולתו להימנע ממפגש חזיתי עימי. כשזה כבר קרה "נכנסתי" בו ללא רחם.

לקח לי זמן להבין שזו לקות. חוסר מסוגלות שלו לפגוש אותי בכאבי, לפגוש מחלה ומוות באופן ישיר. שזה אולי איים עליו, הפחיד אותו. שהוא פשוט באמת לא מסוגל. שחוסר המסוגלות הנפשית זהה ללקות פיזית. הרי מאדם צולע לא אדרוש ללכת מהר יותר או לעמוד בקצב שלי. 

גם חוסר היכולת שלי לקבל אותו ואת חולשתו זו לקות- לקות שלי.

קושי רגשי הינו זהה לקושי פיזי. ההבנה הזאת פיתחה אצלי חמלה כלפיו וגם סלחתי לו. הבנתי אותו.

למרות המוכנות שלי לחדש קשר, הוא לא היה מוכן.

המפגש איתי, כפי שאני מפרשת את סירובו, הפגיש אותו עם הקושי שלו, עם חולשתו. המפגש הוא לא פשוט. לראות את עצמך במערומיך. לראות שהחוסן שאתה מפגין החוצה מסתיר חולשה. שהיית רוצה להיות אחרת, לעשות אחרת , אבל את לא יכולה. באמת לא יכולה. 

לכולנו יש חולשות. כולנו מכירות סיטואציות ואנשים שהם מראה, ראי. שדרכם בצורה כזאת או אחרת אני נפגשים עם חוסר המושלמות שלנו. טבעי כ"כ ובלתי נמנע. 

אשר לי, במיוחד עם אנשים שקרובים לי, המשפחה שלי או החברות שלי כשהאינטימיות גדולה והעכבות אינן קיימות- החולשות מתגלות. בדיוק כאן מתחילה עבודת החמלה העצמית. להכיר ביכולת שלי המוגבלת ולחבק אותה. בד בבד להתחיל לעבוד עם החלק הזה. לתמוך בו ולטפח אותו כמו שמטפחים ילד קטן- בצעדים קטנים ומעודדים: תנסי עוד פעם. לא נורא שלא הולך כעת. תמשיך לנסות. 

הימנעות , הכחשה, סיפורי סיפורים והטלת אשמות לא מועילות. כל עוד אנחנו לא מישירות מבט, מוכנות להרגיש את הפחד או את הפער בין מה שאני רוצה לבין מה שאני מפגינה, זה ימשיך לרדוף אותנו. 

לפגוש מוות, מחלה , נכות, קושי של אדם אחר זה חלק מהאנושיות שלנו. לא צריך לעשות דבר, רק להיות ביחד. הנוכחות הזאת מחילה החלמה והבראה.