יש לי עוקבת שתמיד מעצבנת אותי בפייסבוק

לא אחת אני רוצה לכתוב לה: "את לא אוהבת את מה שאני כותבת- אל תכנסי לפרופיל שלי, או, אל תקראי את מה שאני כותבת..."

לגבי עצמי, אימצתי גישה אחרת לגמרי, את הגישה של אימא של טאמפר, הארנב מ"במבי":

,"אם אין לך משהו נחמד לומר, אל תגיד בכלל" . אלא אם התבקשתי להביע את דעתי. 

אין לי שליטה על מה מגיבים לי ברשת החברתית. ותגובות לא נעימות הן חלק בלתי נפרד מהמדיה הזאת.

ולכן אני מנצלת את התקריות הללו ללימוד וחקירה עצמית.

כשאני מקבלת תגובה שלא נעימה לי , אני מזהה את התחושה העזה של הכיווץ הפנימי. במילים פשוטות אני סובלת (דוקהה). וסבל הוא בדיוק ההזדמנות שלנו להכיר אותו ולהפסיק אותו. כשמופיעה תחושת כיווץ פנימית (כל הרגשות ה "שליליים"= כעס, טינה, תסכול, קנאה..), מיד מתעוררת מודעות אליה. יש הבחנה! והבחנה היא יכולת מפתח בפיתוח חוסן נפשי ויכולת הכלה למצבים מורכבים. 

איך לפתח יכולת הבחנה, ויוקה, ולימוד עצמי- סוודהיאיה: 

אני הולכת ומדייקת את הדיבור הפנימי שלי: 

• היא מעצבנת אותי.

• התגובות שלה מעצבנות אותי.

• אני מתעצבנת.

• אני מבחינה בכיווץ ועצבנות בגופנפש שלי.

התגובה האוטומטית היא- להתעצבן ולשים את האחריות בחוץ. משמע לתת המון כוח שמפעיל אותי לתגובה. מיותר. 

• הבחנה ראשונית- זו לא העוקבת שמעצבנת, אלא תגובותיה. למה להחיל עליה אופי שלם כשזו רק התנהגות אחת שמפעילה אותי?

• הבנה שניה- מה שגרם לתגובה שלי פחות מעניין ממה שקורה לי- לקחתי אחריות. זו לא היא, זו אני. 

• הבנה שלישית וחשובה- עשיתי הבחנה ביני לבין התגובה הפסיכופיזית שלי.

וההבחנה הזאת היא החשובה והמכרעת. 

כל דרך היוגה מובילה אותי אל ההבחנה הזאת, ויוקה קיהטי. בין ההכרה שלי, הכלי באמצעותו אני יודעת (והרי ידע הוא הדבר- שהרי ידע שגוי/אי הבחנה אוידיה היא הגורם לסבל) לביני, המשתמשת בהכרה, "הרואה".

ככל שאני מיומנת יותר בחקירה העצמית, ההזדהות שלי עם המחשבות שלי והרגשות שלי יורדת. זה לא שאני מתכחשת להם, להפך. אני מכירה אותם באינטימיות. אני פשוט מפסיקה להתרגש מהם והיכולת שלי לפעול בצורה טובה שמשרתת אותי ומיטיבה עימי משתפרת. 

בתמונה, יכולת ההבחנה של חברתי היקרה, אפשרה את היצירה היפה הזאת. היכולת שלה לראות את התמונה ומה יכול לצאת ממנה....