כשכתבתי את שם המאמר הזה לפני עשור אצבעותיי בערו. והיום אני עומדת מאחורי כל מילה.
יוגה עבורי היא ההפך המוחלט מחדר כושר.
בחדר הכושר הגוף הוא המטרה. תשומת הלב מופנית החוצה: המוזיקה הרועשת, מסכי הטלוויזיה המרצדים וכן, גם ההתבוננות במתאמנים האחרים ובהשוואתם לביצועיי שלי. כל החושים עסוקים בחוץ. כולם עסוקים בנראות.
אימון היוגה, לעומת זאת, מכוון את החושים פנימה - אל התחושות. הגוף הוא אמצעי מופלא ועוצמתי לחיבור פנימה, לחקר האני, להיכרות אינטימית עם עצמי. לזיהוי באמצעות המזרן, המעבדה הקטנה הזאת, את המנועים הקטנים שמניעים אותי. אימון הגוף הוא נדבך בדרך למטרה נעלה יותר - התפתחות אישית ורוחנית מתוך חיזוקו.
ובכל זאת רבים וטובים מעמיתיי מורי היוגה, ואני בכללם, מוצאים עצמם מלמדים יוגה במכוני כושר.
ואמנם, ציפיות המתאמנים בחדר הכושר הן בהתאמה לחלוקה שלעיל: מה אני מבלבלת להם את המוח עם להתאים את משך התנועה לשאיפה, לנשיפה? למה לעצום עיניים? הם הרי באו למתוח את השרירים אחרי שרצו שלוש שעות על ההליכון והרימו משקולות!
במכון הכושר שבו אני מלמדת כבר כמה שנים כמעט בכל שיעור מופיעים מתאמנים חדשים, כאלו שחושבים ששיעור יוגה זה מתיחות טובות, או שרוצים להתנסות בתנוחות אקרובטיות כאלו ואחרות. אל התלמידים הוותיקים, שבאים ללא צל של ספק בשביל התרגול שאני מלמדת, מצטרפים מדי שיעור מתרגלים שתודעתם עמוסה, שהשקט והפניית המבט פנימה חדשים להם, זרים להם ואולי אפילו מפחידים אותם. ייתכן שזו הסיבה שלעתים הם מרשים לעצמם להעיר הערות, לשאול "למה ככה ולא אחרת...?" או "אני ארזה מהאימון הזה?"
דרכי ביוגה התחילה לפני חמש-עשרה שנה מתוך משבר אישי עמוק. הייתי שבר כלי, מרוסקת מבפנים ולא האמנתי שאני יכולה להתמודד עם מה שהחיים זימנו לי באותה תקופה.
לאט-לאט, בהנחיית המורה הרגישה והחכמה שליוותה אותי, התחברתי אל מקורות הכוח הפנימיים שלי. הרגשתי איך אני מתחזקת מבפנים, איך אני מוצאת את העוצמה לקבל את הגלולה המרה שהחיים זימנו לי באותה תקופה. איך אני יכולה להיות עם מה שהיה. גיליתי על המזרן עולם ומלואו, למדתי על עצמי דברים שלא הייתי מודעת להם, ראיתי את עצמי, את דפוסיי ההתנהגותיים והמחשבתיים. הגוף הפך להיות המורה שלי. והמורה הפנימי הזה טופח על ידי מוריי לאורך שנות התרגול שלי. הם לימדו אותי להקשיב לו, לכבד אותו ולסמוך עליו.
כבר אז חשתי שהעבודה עם הגוף היא רובד אחד בלבד של חוכמה עתיקה זו. ועם בשורה זו אני מגיעה בכל שיעור אל תלמידיי.
אז איך אני פוגשת את המתאמנים שרוצים מתוך ארגז הכלים העצום, המגוון והמתוחכם שלי, רק את הפטיש והמסור?
בכל בית ספר למורים אחת ההנחיות הראשונות היא: "היו עם התלמידים שלכם במקומם, מהיכן שהם נמצאים". אני אולי התקדמתי בדרך, אך הם עדיין רק בתחילתה ואינם יודעים כלל מה צפוי להם. אני גם לא יכולה לתאר להם.
בארוחת הערב בביתי אני נוהגת לשאול את ילדיי: "מה תרצו לארוחת הערב, אפונה, גזר או סלט ירקות?" אני לא שואלת אותם "מה תרצו?" הדמוקרטיה מתקיימת במסגרת האפשרויות.
אני לא יכולה להכריח את המתאמנים לעצום עיניים, להיות עם הנשימה, לחוש את הסמוי מן העין, אבל באחריותי לא לאפשר להם לעבור את הגבול ולדחוף את עצמם מעבר לקצה, לפציעה. אני יכולה להציע, להזמין, להיות מי שאני, עם הניסיון שלי והדרך שלי. כן להתאים את עצמי לשפתם, ליכולתם, להבנתם. בשלב זה הם מבינים גוף, וגוף בלבד. אני יכולה להציע בעדינות לבדוק מה קורה שם בתוך הגוף הזה. ולזכור, לזכור שאת הבשורה הזאת אנחנו כמורים מביאים בכל רגע נתון לכל סובבינו. את האפשרות להיות נוכחים במלואנו בכל רגע נתון.
להיות מורה ליוגה במכון כושר זו שליחות.
コメント