top of page
  • תמונת הסופר/תsigal bieber

חג החירות בצל השעבוד

22.5.85 היה יום נפלא.

זה היה היום שבו השתחררתי מהצבא.

בשנת השירות האחרונה שלי שירתתי בחטיבת הנח"ל.

הייתי קצינת ח"ן (מקצוע שהיום לא קיים)- באחריותי היו חיילות חטיבת הנח"ל.

הימים ימי מלחמת לבנון. הראשונה.

ימי מוות.

תפקידן של הבנות היה בעיקר לשאת זרים בלוויות.

ולתפיסתו של אחד המפקדים בכירים בחטיבה- לעודד את החיילים הלוחמים.

שנאתי את השירות.

שנאתי את התפקיד.

שנאתי את המלחמה.

שנאתי את המיזוגניות הצבאית.

ספרתי את הימים לשחרור.

שנאתי בעיקר את העובדה שלא הייתי חופשיה לעשות להביע את דעתי ולפעול על פיה.

שכרון ימי אזרחות הראשונים זכור לי עד היום. ומדי שנה בתאריך שלעיל אני מזכירה לעצמי שזה לא מובן מאליו. לא מובן מאליו שאני חופשיה לומר את אשר על ליבי ולפעול על פי אמונותיי.

מתוך מצוקת תחושת ה "כליאה שלי" הרבתי להגות הופכי שלה.

האמת- הרבה שנים לא ממש אהבתי את חג הפסח. לא את הסדר. לא את הניקיונות. לא את המצות.

אבל כשהעמקתי עם השנים במשמעות החג, במילים הנרדפות לשמו- השתנתה דעתי.

הרעיון של היציאה מעבדות לחירות הקסים אותי! ההבנה העמוקה ש

"כל בני האדם מעצם טבעם שווים ובני חורין " פיתתה אותי להגות ברעיון החופש.

מסילת חיי שפכה אור אחר לרעיון- החופש שלי הוא בידיים שלי.

הבחירה איך לחיות בתוך המציאות הנתונה שאינה לבחירתי הצטללה.

ההבחנה שבין לחפש ולמצוא:

הסמיכות שבין המילה חיפוש והמילה חופש

הסמיכות שבין המילה למצוא למילה מציאות.

ההבנה שחיפוש אחר משמעות זוהי מהותו של האדם.

שמציאת המשמעות היא בידיים שלנו.

בימים אלו המשמעות היא להחזיר הביתה את אחיי ואחיותיי המתייסרים מאחורי הסורגים.

ולהפסיק את הסבל משני הצדדים של המתרס.

האחריות שיש לי לעשות כל מה שביכולתי כדי להפסיק את הטירוף, השיגעון והנקמה המנוהלים ע"י אגו- כבוד ותחושת עליונות.

ניצחון הוא פעולה מתוך חוכמה. מתוך אהבה. מתוך ויתור.

היוגה לימדה אותי להתמקד בעשייה שלי , הקטנה ביותר, להתמסר לפעולה ולשחרר אחיזה מהתוצאה.

לשחרר קולות מחלישים שמלחשים- מה הטעם? אין סיכוי! ולהתמקד במאמצים להביא טוב.

בימים אלו החירות היא השפיות.

הזיכרון שכל בני האדם באשר הם שואפים לטוב ושהמחלוקות הן רק בהבנה שלהם מהו הטוב. וזה נתון למו"מ ותקשורת.

0 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול

Comments


bottom of page