הלוואי שתמות

פוסט שהוא לא ככ פוליטיקלי קורקט...

לפני שנים נסעתי עם חברה לתל אביב. בעודנו ממתינות למכונית שתצא מהחנייה כדי לחנות, עקף אותנו נהג אחר ו"גנב" לנו את החנייה. "תמות" סיננה חברתי הנהגת מבין שפתותיה. הסתובבתי אליה מזועזעת מעוצמת הקללה אל מול עוצמת העבירה. "הלוואי שתמות" היתה קללה נפוצה מאוד בילדותי. אף פעם לא הבנתי הכיצד. מחד איזו שנאה צריך להרגיש כדי לאחל למישהו שימות, מאידך כמה בורות צריך כדי לאחל משהו שהוא טבעי, ואיזו חוסר ידע ופחד יש שם מהמוות.

לפני עשרים שנה קבלתי את ההחלטה הכי קשה, בלתי נתפסת ונבונה שקבלתי בחיי. החלטה ששנתה את חיי מקצה אל קצה. אישי ואני הפסקנו טיפולים כימותרפיים לבננו בן הארבע ולקחנו אותו הביתה למות. הרבה קדם להחלטה הזאת. הרבה טיפולים שונים קונבנציונליים ולא קונבנציונליים, הרבה סבל, הרבה ידע שעובד. כשמיצינו את הכל החלטנו- לחיות לא בכל מחיר. ביוגה סוטרה יש משפט שאומר "את הסבל יש למנוע בטרם הופיעו". סבל שכבר הופיע אין להילחם בו, אבל יש בידינו את היכולת למנוע סבל עתידי. החלטה כזאת מצריכה הכרה בהירה מאוד ואהבה גדולה. #הכרה_בהירה שרואה נכוחה מה המחיר שיש לשלם בעד עוד כמה רגעים של חיים ו- שמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. כן, כן, גם מותם של ילדים רכים. ואהבה – כי הורה צריך לאהוב מאוד את ילדו כדי לאפשר לו למות ולא לאחוז בו בכוח בחיים בשל פחדו הגדול לאבד אותו.

השבוע יצא לי למרבה הצער לפסוע רבות במסדרונות המחלקה הפנימית. ראיתי שם, שוב, כמו במחלקה הגריאטרית, המון שלדי אדם באים בימים שוכבים מיוסרים על מיטותיהם, שילדיהם מסרבים להרפות מהם בשל קדושת החיים. לעיתים גם הם עצמם נאחזים בחיים בציפורניים ולא מרפים. זה חזק מאיתנו. הפחד למות חזק מאיתנו. הם שוכבים רזים, חסרי יכולת, צורחים מכאב או ריקי מבע בעיניהם. נוכחים נפקדים. ילדיהם יכולים להיות זקנים כבר בעצמם, נשענים על מקל, גוררים רגל, מודאגים מחפשים פתרונות שווא להחיות ולהחלים את הוריהם.

אני הולכת במסדרונות וליבי נכמר. ואני מאחלת להם שהמוות יגאל אותם מייסוריהם. שימותו. לא חייבים לחיות בכל מחיר. לא בכל גיל. זה בסדר. תרפו. תמותו. זה טבעי. זה חלק מהחיים. זה כואב, אבל החיים ממשיכים.