"הלוואי שתהיה לך בת שתעשה לך את מה שאת עושה לי ושאני אזכה לראות"

כך הייתה מטיחה בי אימי בכל מריבה סוערת בגיל ההתבגרות. והיו הרבה כאלו.

תמיד רציתי שתהיה לי בת. ורציתי שהיחסים עימה יהיו שונים בתכלית מיחסיי עם אימי. לא רציתי שנריב בכאלו עוצמות כשתגיע לגיל ההתבגרות.

לימים ברכתה של אימי התגשמה. יש לי בת מהממת, מרדנית כמוני, וכמו אמא שלי. ואמא שלי זכתה לראות את ההתגשמות.

דפוסי תקשורת ומערכות יחסים מתגבשות במשפחה. אנחנו רוצים להיות שונים מהורינו, אבל אנחנו לומדים להיות הורים מהורינו ... לפרק זמן קצר אנחנו מאמינים שיחסינו עם ילדינו יהיו שונים, אבל אז, במיוחד בגיל ההתבגרות והמרד , בו הילד מגבש לעצמו זהות נפרדת מהוריו ( בתקווה להיות בדיוק ההפך מהם לרוב) אנחנו נוכחים לרוב שאנחנו מתנהגים כמו אמא ואבא שלנו. 

די מהר הבנתי, שאם אני רוצה מערכת יחסים אחרת עם ביתי, אני צריכה להשתנות. לשנות את ההרגלים שלי והפעולות שלי. בעת כעס ומריבה אנחנו עבדים של הרגשות שלנו. בלהט הריב אנחנו "משפריצים את עצמנו" החוצה . ואני לפחות, לא אחת , התחרטתי על זה. קרה גם דבר נוסף, פתאום הבנתי את אמא שלי.

שינוי הצריך הרבה כוונה, נחישות, מודעות וויסות עצמי.

לראות את בתי בזעמה ולא להגיב באופן מידי למרות האש שבערה בי פנימה. 

לימדתי את עצמי איפוק. זה לא אומר שבלעתי את כעסי. זה אומר שבחרתי כיצד להביע אותו. ומתי. 

התבוננתי בה ובעצמי. ערה ומודעת. למדתי כיצד לדייק את המילים וההתנהגויות שלי. התאמתי את עצמי אליה. 

ככל שאני השתניתי, כך מערכת היחסים השתנתה. ולמרבה השמחה, גם מערכת היחסים שלי עם אמי השתנתה. 

הברכה של אמי הייתה באמת ברכה. היא הזמינה שינוי עמוק בדפוסי התקשורת המשפחתיים. אני בטוחה שאם לביתי תהיה בת, זה יבוא לידי ביטוי גם שם. 

אגב, חלק מהדברים שלמדתי היה בעיקר לשתוק, לסמוך עליה שהיא נבונה ואחראית, לכבד ולקבל באהבה את הבחירות שלה (גם אם אני לא מסכימה להן) ולהציע בצניעות את דעתי. אני חושבת שאני יודעת הכי טוב בשבילה (לפעמים זה נכון ולפעמים לא..), אבל אני גם צריכה לתת לה לעשות את דרכה, גם אם זה כלול בכאבי גדילה. 

וביוגית- דפוסי התקשורת הם ביטוי של מה שנקרא ואסאנה- "צלקת" רגשית עמוקה ושורשית, המניעה לפעולה. הפעולה הנובעת מכך היא הישרדותית ואוטומטית שאין בה חופש- קארמה. 

ויסות עצמי- זהו כמובן יאמה.

בחירה היא חופש. קאיווליה. 

מערכת יחסים זו אהבה.