• sigal bieber

הילד שהביא אור

עודכן: 13 בנוב׳

בחנוכה לפני 22 שנים, 1998, היינו בעיצומו של תהליך מאבחן. בלוטת לימפה שהלכה והתנפחה בצווארו של בננו השני , זהר ז"ל, הטרידה את שלוותינו. ביקורי רופאים ויועצים (7 במספר- כולם אופטימיים ובטוחים בעצמם), בדיקות חוזרות ונישנות (נסו לדקור ולהוציא דם שוב ושוב מילד בן 3 ...), מעקבים בבית החולים (אשפוזי יום וחדרי מיון). בין לבין נהלנו חיים נורמליים. או לפחות ניסינו. הפחד היה שם כל הזמן כמו זמזום טורדני, טינטון.

An empty old wooden swing

המשכנו לעבוד בין הטיפות הכבדות, ו"שמרנו על אופטימיות". זהר הרגיש טוב, סבל כשהצקנו לו בפרוצדורות הרפואיות והיה מלא שמחת חיים כשהנחנו לו לשחק עם אחיו, לפגוש את חבריו, לרוץ בגן השעשועים ולהקשיב שוב ושוב לאותו סיפור.

בחנוכה , כמה ימים לפני השנה האזרחית החדשה, ולפני יום הולדתו השלישי, כבר דברו איתנו על הצורך בביופסיה. שש שעות בבית החולים התישו אותנו . אבל הוא, ברגע שיצאנו משם, בקש לבקר את סבתא שלו שהבטיחה לו סופגנייה תוצרת בית. אח"צ התקיימה מסיבת חנוכה בגן. אני הייתי מעוכה לגמרי. המילה ביופסיה פעמה בדמי והצמיתה אותי. אבל הוא ביקש והתעקש, גם לא הבין למה לא הולכים. אז נכנעתי לו. הלכנו למסיבה . והוא ישב במעגל עם כל הילדים ושר בעוצמה בקולו הקטן והצפצפני "באנו חושך לגרש". בעיניו ברקו שלהבות האורות שזרמו מהנרות בחנוכייה היפה שהביאה הגננת.

התבוננתי בו ונהרות של אהבה ופחד געשו אליו. האימה מהאפשרות שיש לו סרטן והאפשרות שימות לאור התובנה הזאת, מילאו את כל הווייתי. אבל המשכתי להסתכל עליו. גומעת אותו באהבה אין-קץ. ואז , פתאום, הסבל הגדול בו שהיתי פתאום שינה צורה. כל כך התנגדתי למצב מחד, ומאידך- התעוררתי לראות שאני בכלל לא רואה את הסיטואציה ואותו. אני ובני הקטן, במסיבת חנוכה בגן, הוא מאושר להיות עם חבריו, נהנה לשיר ולרקוד, מדי פעם מחפש אותי במבטו ושולח לי חיוך ענק. באחת התעוררתי למתרחש ברגע הזה. ניתקתי את תשומת הלב שלי מעולמי הפנימי והחשוך, מהסיפורים שאני מספרת לעצמי על העתיד הלא ידוע, והעתקתי אותה אליו. מיד התמלאה הוויתי אושר גדול. אור גדול. אני זוכרת את ההתפעמות הזאת בגוף שלי עד היום. זה היה נס החנוכה שלי. פתאום ראיתי אותו, צח כל כך, חי כל כך, מאושר כל כך, על אמת. לא מתאבל על עתידו ולא מתייסר על הכאבים שחווה בבוקר מרוב דקירות נואשות למצוא את הוריד שלו.

בהרצאותיי אני משתפת לרוב על השבועות האחרונים לחייו , בהם כל מה שנותר זה להיות איתו ברגע הזה, כי העתיד היה ככ מאיים, ההווה היה המפלט. אבל האור הפציע בחנוכה שנת 98 בגן אתי. הסדק נוצר במסיבת החנוכה הזאת.

סדק קטן של הבנה שהביא אור שהלך וגדל, עם הכאבים האיומים לצידו.

שנת הטיפולים שלו ללא ספק היתה אחת מהשנים האיומות בחיינו. ייסוריו בגין הטיפולים, הפחדים, בתי החולים באישון לילה, אישפוזים ארוכים במחלקה ההמטואונקולוגית ילדים בתל השומר. ובתוך האימה שרר אור גדול של חסד. הפחד לאבדו האיר את האהבה הגדולה שחשנו אליו ושהוא כיוון אלינו ושם אותה במרכז. רגעים נהדרים ורבים של חסד מופלא. של שותפות עם הצוות הרפואי שעטף אותנו. של משפחתיות חמה ואוהבת עם החברים שלנו. של ביחדנס עם המשפחה שלנו שהתאחדה מסביב כדי למצות כל רגע יחד.

אור גדול.

לאחר מותו, עם הכאב הבלתי נסבל , יד ביד , עלה ה זהר. בכל פינת רחוב מצאתי אותו מתבונן בי. מזכיר לי את נוכחותו . פרסומת עם תמונה של דולפין על האוטובוס החולף, או צב. פרח קטנטן סגול מציץ מערימת עשב, קרטון של חלב סויה בסופרמרקט, מכונית שרוטה בצומת. געגוע מציף וצורב וגל עצום של אהבה. אור גדול.

חלפו הרבה שנים. כואב, אבל פחות. לא כי הוא לא חסר, ולא שאין מחשבות על איך הוא היה היום, גברגבר חתיך הורס וגבוה בן 26 כמעט, אלא מכיון שבכל פעם שהצביטה מעירה, מתעוררת גם ההבנה שכל זה, כל חיי, כל מה שיש בי- הכל הואר והתעורר באמצעותו.

7 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול