top of page
  • תמונת הסופר/תsigal bieber

הילדים שלי שונאים שאני בוכה

הילדים שלי שונאים שאני בוכה.

ואני בוכה הרבה.

אני בוכה כשאני עצובה.

כשאני שמחה.

כשאני כועסת.

כשאני מתרגשת.

כשזהר מת, שחר היה מרגיש כשאני בוכה מקצה הרחוב. הוא היה נכנס הביתה בריצה ומחבק אותי והרגשתי את הציפיה שאפסיק.

לפעמים אני מקשיבה להם. לילדיי. לרוב לא.

ועכשו אני בוכה הרבה. ודוקא עכשו ניסיתי להקשיב להם. לידם לבכות פחות.

הם כבר לא בבית, אבל איכשהו יש להם חושים שמדווחים להם מתי. ואז הם מתקשרים, או כותבים.

אני בסדר , אני אומרת להם. אני בסדר. לפעמים הם מאמינים לי. ולפעמים לא...

אבל אני באמת בסדר. הבכי שלי לא נובע מחולשה. גם אם יש ימים שאני חלשה.

בכי ודמעות זו המקלחת של הנשמה. אז אני ממשיכה לבכות.

A dry leaf floating in the stream


2 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול

Comments


bottom of page