top of page
תמונת הסופר/תsigayayoga

היום הראשון בשארית חייך

לפני 15 שנה באנו לכאן. ירדנו מעמוקה שבגליל העליון, מחדר שינה שצפה לעמק החולה ולחרמון, לכפר. זה היה הכי טוב והכי קרוב שמצאנו , לטבע, שיהיה מספיק קרוב למשפחה, לחברים, לעבודה, ועדיין טבע. ירדנו ביום ההתנתקות, 15.8.05. הארץ געשה. ואנחנו על שלושת טפינו : הבכור בן 13, הקטנים בני שנה ושלוש, ורוח של זהר, בנינו השני , מרחפת מעלינו, התמקמנו. זמני, כך אמרנו. עד שנמצא פינה להשתרש בה. אז השתרשנו פה. לקח זמן להבין שאנחנו לא עוזבים כל כך מהר. בכורנו התגייס, מצא זוגיות, רכש השכלה, התמקם ביחידה הצמודה. בקטנים גדלו, אחת סיימה תיכון. והצעיר, מתינוק מתוק הפך לעלם חמודות. ואנחנו – התבגרנו. שלושה כלבים- אחד נגנב, אחד מת בשיבה והשלישי מתרוצץ עימנו בשדות . עברנו רבות, כמו שאפשר היה לתאר – 15 שנה – חיים שלמים.


A dry leaf floating in the stream

החלפנו עבודות, בתי ספר, היה סרטן שבא והלך, קמטים שחרצו את פנינו, חברים שהצטרפו ואחרים שנעלמו. אמרנו- כשהילדים יגדלו נחזור לעיר.

הילדים גדלו.

בכורנו וזוגתו , עוזבים לקן משלהם. את זה אנחנו עוד לא מעכלים...את העובדה שלא יהיה פה , מגיח מהיחידה שלו מדי פעם. כאן אנחנו עוד בסוג של הכחשה. עוף גוזל...

כולנו עסוקים במיון, אריזה, משתאים על מה שנאסף ב-15 שנה. זורקים את המיותר, את מה שפג תוקפו, תורמים מה שיכול לשמש אחרים, מוכרים מה שאפשר, ממחזרים, מצטמצמים. מבית גדול ומרווח לדירת 3 חדרים. והתהליך מאתגר, כואב ,מרגש, משמח. דמעות צצות , ויותר מזה, לעיתים.

נגמר פרק. נסגר.

הכרנו כאן אנשים נפלאים שהיו שותפים לפרק הדרך הזה. חברויות חדשות. שותפויות.

הליכות ארוכות בשדה בשקיעה. ביחד ובדד. בפעם הראשונה שיצאנו לבד לשדה, דפק לי הלב. את לא מפחדת ?! שאלו אותי. כן, בטח ,אמרתי, אז מה? היום אני לא מפחדת , וההליכה בשדה היא אחת מהמדיטציות היומיות שלי. מוריק ומצהיב, תות העץ החודש מאי, השקיעות והירח העולה, ענני השמיים. עם השנים צמחו בניינים סביב- גני תקווה ופתח תקווה סוגרות על הכפר מכל עבר.

בסרט @smoke מצלם הגיבור, בוקר בוקר, מחנותו הפינתית שברחובות ניו יורק את הרחוב .אני קצת מצטערת שלא עשיתי זאת. כל בוקר פה, עולם ומלואו. כמו בכל מקום. כמו כל רגע. החיים הם כאן. עכשו.

סוגרים את הדלת, דלת חדשה נפתחת בעיר- ילד אחד עוזב לביתו, אחת מתגייסת, הצעיר הולך לתיכון חדש, הקליניקה והסטודיו שלי ננעלו. עצב בצד שמחה, התרגשות בצד תוגה. מוות בצד חיים.

היום הוא היום הראשון בשארית חיינו. מתחילים מחדש.


16 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול

Comments


bottom of page