הטוב שואף להתגשם. הוא מתגלה ע"י ההפך ממנו.

(לעוקבות והעוקבים היוגיים שלי- בסוף הכתוב, המושגים והעקרונות היוגיים).

אני מאמינה ויודעת בליבי שכולנו, כל בני האדם, שואפים לטוב. גם אלו שחושבים ההפך ממני. שמוכנים לצאת לרחובות כמוני. אם לא היו מאמינים שדרכם תביא להם טוב, לא היו יוצאים לפעולה. גם אני ככה. מאמינה בכל ליבי שדרך מסוימת היא הדרך הנכונה.

איום ממשי על תפיסת הטוב שלי, על מה שאני חושבת שהוא נכון לקיום, תחושת סכנה ודחיפות מפעילים אותי לצאת מאזור הנוחות שלי בחום ובלחות, ממנוחת השבת בחודשים האחרונים ומדי ערב בשבוע האחרון , החוצה. העמידה הצפופה עם אנשים שחושבים כמוני מחזקת אותי. מחוות אנושיות של הטוב מתגלות: חלוקת מים, פירות טריים, חיוכים. שייכות. אנחנו יחד. היחד הזה מתגלה אל מול מה שאנחנו מכנים רע שמאפשר לנו להתאחד למולו. זה מרגיש טוב היחד הזה. אבל לא רק. ככה זה. תמיד זה בא בזוגות- הטוב מתגלה ע"י ההפך ממנו. אבל ההפך ממנו זו רק אשלייה. זה הכל. כי גם ההפך ממנו הוא טוב. רק אחר. יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב.

אתמול אחצ נסעתי עם חברים לירושלים. בדרך, קילומטרים רבים מהבירה, חנו מכוניות על שולי כביש מספר אחד. תהינו אם יקבלו דוחות, תהינו כיצד הם מעפילים בחום הזה מעלה מעלה אל עיר הקודש.

החנינו את האוטו לא רחוק מגשר המיתרים. בדרך אל הגשר, בתוך השכונה החרדית שבליבה ישיבת מרכז הרב, ברכו אותנו תושביה ותושבותיה בשבת שלום לבבי ומחוייך, וגם זרקו עלינו שקיות מים וביצים מבניני הקומות. משני צידי הכביש חיכינו לאחינו ואחיותנו גיבורי התהילה שעשו דרכם אחרי ימים בדרך המפותלת. והיה מרגש ומלא באופטימיות ותקווה.

אינני אישה דתית אבל איני יכולה להתעלם מן העובדה שתשעה באב מתקיים בשבוע הזה. היום בו חרבו שני בתי מקדש בשל שנאת חינם. בשל מלחמת אחים. לא למדנו דבר. קין והבל, יעקב ועשיו, רחבעם וירבעם. גורנישט. הייאוש אל מול הבורות הפושטת בנו גובר.אבל- ככה זה. הכל משתנה. עולה ויורד. ואין מנהיג.ה רוחני.ת שיראו מעבר לצמדי הניגודים את המאחד. את הטוב. שיגידו – הפסיקו את הטירוף הזה . הכל מונע מתוך האגו. האגו הפועל על אוטומט הישרדותי של "או- או" – או אני צודקת או אתה. או שאנצח או שאפסיד. בסוף כולנו מפסידים.

אתמול נוכחתי באיזו קלות אני שוכחת את יפי הנפש שלי ומתלהמת באלימות. בדרך חזרה אל המכונית התנפלו על חברתי ועלי שני נערים מאחור. משכו את הדגלים שלנו במהירות וקרעו אותם. רציתי לרוץ אחרים ולהכות בהם במוטות העירומים שנותרו בידינו. ככה. גל של זעם שטף אותי. "ואנחנו משלמים להם את הלימודים שלהם בישיבה וחוסכים מהם בתשלום את השירות צבאי" הפטירה חברתי בגועל. בשנייה שכחתי את כעסם ותסכולם ואולי את משובת הנעורים שלהם. שכחתי שגם הם רוצים טוב.

אלימות היא הישרדותית. כמה מודעות וגדלות רוח אנחנו צריכים שלא לפעול על פיה. כמה קשה לרסן את האגו המשתולל. לפועל מתוך זהות אחרת. זהות של טוב. של אהבה. ולא מתוך ההופכי לה- מתוך הפחד.

כמה קל לי להבין ולהזדהות עם אלו הרוצים לעזוב, לברוח. אבל זו לא חוכמה. החכמה היא להישאר ולחתור יחד לפתרון. הפתרון עצמו אינו חשוב כמו הניסיון להשיג אותו ביחד. ולמצוא איפה אפשר לוותר. על מה. איך אפשר להגיע לשיח בהקשבה, על אמת. להניח בצד את כל האמונות שלי ובאמת להקשיב למה שאומרים לי. להסכים להגות בכך ברצינות. כמה חכמה נדרשת כדי לנסח מילים ועמדות כך שההופכי לי יסכים להקשיב, יבין, ואולי יקבל.

את חוק הטוב ראו היוגים. ראה אותו גם בודהה. וסללו דרך פשוטה, אך לא קלה ליישום, החוצה ממנו.

שהטוב מתגלה ע"י ההפך ממנו. שהוא כמו אימוביליי, מזכיר לנו לחזור למסלול הנכון. ולכן עקרונות לחיים בשיתוף מנחים את הדרך הזאת (כוונה מיטיבה, דיבור מיטיב, פעולה מיטיבה...)

ש "אמת", סאטיה, היא ההבנה שהכל דעות והיא נמצאת מעבר לצמדי הניגודים.

שיש בנו יצר הישרדותי המושתת על פחד מחד גיסא, ומרחב מודע שמהותו אהבה וטוב מאידך גיסא. ושלצאת מהמצב ההישרדותי מצריך אימון ומאמץ, תרגול, סדהנה.

שאלימות היא הישרדותית. ולכן אמרו אהימסה! ונתנו יאמה- תרגולים בריסון עצמי שיעמדו לרשותנו כשהמצב ההישרדותי ישתלט עלינו מבלי שליטה.

שהזדהות עם רעיונות ודעות וערכים יכולה להיות ממש מסוכנת. אסמיטה. הקלשה השנייה, גורם הסבל השני. ולכן עלינו לפתח אתת יכולת הפעולה שלא מתוך הזהות הכוזבת הזאת. אלא מתוך מנוע אחר- זה המושתת על ראיית הטוב. זה המושתת על נוכחות ברגע הזה. בהתאם למטרה ובהתאם לסיטואציה. לשם כך אנחנו מתרגלים- הנצח מצוי ברגע הזה. הפחד הוא בר חלוף ולוקח אותנו רחוק ממה שבאמת חשוב וקיים כעת.

הזעקה והתנועה אל החופש, קאיבליה, עומדת בשורש הדברים. החופש הוא המקור. הוא המהות. אבל הוא לא מושג באלימות, בהכנעת "יריבים". הוא מושג ע"י הזכרות במטרה (טוב לכולם), בהתמדה, בוויתור על מניעים אנוכיים ותנועה לשיתוף פעולה מתמיד ורציף.

סוטרה 4.24 של פטנג'לי אומרת (בווריאציה חופשית ומותאמת לסיטואציה הנוכחית)

" למרות שההכרה/תודעה מוכתמת בדעות/רעיונות/אמונות..., תכליתה לשרת את הבריאה, את הטוב, תכליתה לפעול בשיתוף".

החיים אינם שיווי משקל. הם תנועה אל עבר שיווי משקל.

עושה שלום במרומיו , זה או זו המצויים מעל לצמדי הניגודים, יעשו שלום עלינו. ואמרו אמן!