אלו המטפסים על רכסים גבוהים, שקופצים ללא מצנח מצוקים, ה"פרקוריסטים" , הם המאמינים הגדולים ביותר. הם מאמינים שברגע האמת הם ידעו מה לעשות, שהם יצליחו להציל את עצמם.
הם באים לכל הרפתקה חסרי ידע. מתכוננים היטב לפעולות, מפתחים ומשפרים את היכולות שלהם, מתכוננים היטב, אבל בפועל הם לא יודעים מה יקרה.
מה שבפועל יקרה לא כתוב באף מתכון. אין מתכון להצלה. ברגע האמת הם צריכים להיות מפוקסים וחדים, לנתח את הסיטואציה ולשלוף את הכלים שפיתוח ותירגלו עם השנים.
רגע האמת אינו מבחן שכתוב מראש ואי אפשר להתכונן אליו.
ולכן חייבים להיות חדורי אמונה שכשהרגע הזה יגיע, כל מה ששכללו ופתחו יעמוד לרשותם.
הידע טמון כל כולו ברגע הזה. כל מה שנותר הוא לקפוץ ולסמוך על עצמי.
ברגע הזה של הקפיצה צריך להיות בהכרה כלום- לא מחשבות, לא פחדים, לא היסוסים. כל החושים צריכים להיות מפוקסים על מה שקורה כרגע. פחדים ומחשבות מסיחים את הדעת ומסכנים את החיים.
שלא תטעו- יש ים פחדים! ים! אבל הפחדים לא מצליחים להסיח את המיומן היטב. אם הם יצליחו להסיחני, אפול. ואם אצליח למקד את עצמי במה שקורה, אנצל.
אמונה היא ידיעת עצמי על בוריי.
היוגה אומרת- אמונה באה מתוך הידע. היא אינה עיוורת. אבל הידע הבא מתוך התרגול. האמונה ביכולת שלי לשלוט בתשומת הלב שלי ולראות את הסיטואציה בשלימותה, לקבל ממנה את הידע הנחוץ לי, ולפעול.
היוגה מדברת על עצמאות ושחרור. שחרור מהתלות בידע, במורה, בהגנה עצמית. ומקור הידע הרלוונטי הוא בהתנסות הישירה. ובהתנסות הישירה יש אותי המתבוננת ומכוונת את גופי ואת הכרתי הנקייה מכל גליה- רעיונות על המצב, פחדים ממנו, מחשבות על מסוגלות או אי מסוגלות, לפעול בצורה מדוייקת לפי הנדרש. מתבונן, גוף, אנרגיה, הכרה וידע רלוונטי מאוחדים לגמרי להוויה אחת צלולה.
וזה יוצר את האמונה. האמונה שאני אוכל להתמודד עם כל מה שבא. האמונה המאפשרת לשחרר שליטה בפרטים ולסמוך על כך שברגע הנתון אהיה כולי רתומה . לוותר על הצורך לשלוט. לבוא נקי.
שום דבר לא יכול להכין אותנו לרגע המוות. לרגע המוות צריך להגיע צלול. הדלאי לאמה מתכונן לכך שנים. המוות הוא סיטואציה שלא היית בה קודם. ואז לוותר. לוותר בצורה אקטיבית. לצנוח בידיעה מוחלטת שתדע היטב מה לעשות שם. מה יקרה? אלוהים גדול!
הרגע הזה, זה הריגוש בו האנרגיה זורמת בעוצמה, בכל הערוצים. ככה מרגישים חיים!
צריך אומץ כדי לחיות.
Comments