top of page
  • תמונת הסופר/תsigal bieber

האהבה מתה


כשפרי המנגו בשל, המנגו נושר אל האדמה בטבעיות. ללא מאמץ. לעץ לא כואב כשהפרי עוזב אותו. העץ עשה את תפקידו. יצר, הזין, טיפח. וכשפוטנציאל הפרי התגשם, הוא עוזב את בוראו, את הורהו, ויוצא אל העולם. אין שום כאב בהתנתקות הזאת. היא טבעית. ככה זה בטבע. לעומת זאת, אם תנסו לקטוף את המנגו לפני ההבשלה המלאה, תצטרכו להשקיע מאמץ. לתלוש את הפרי מן הענף.

An empty old wooden swing

אני מהרהרת לאחרונה בדינמיקה הזאת. הילדים שלנו הם הפירות שלנו. כאשר הם מתנתקים מאיתנו בטבעיות, זה לא אמור לכאב. ברגע שהם מבשילים. אך טבעי הוא שנבין את תפקידנו כהורים- לתת להם שורשים וכנפיים. לאפשר להם לעזוב אותנו אל העולם. אז יכול להיות צער וגעגוע, אבל יש גם שמחה , שעשינו את מלאכתנו נאמנה, הפרי הבשיל ופרש כנפיים.

אז למה כואב לנו כשהם הולכים? כי אנחנו אוחזים בהם. אם נלך עם האלגוריה הזאת- כשילד קטן עוזב, מת, הרי הפוטנציאל שלו לא התגשם, הוא ניתק מעימנו. אני זוכרת את תחושת הקריעה במותו של בני. ולא קריעת הבגד בבית הקברות. אלא הקריעה המתמשכת . פרי לא בשל. הכאב העצום במותו של ילד קט , הפיספוס. המחשבה שזה לא אמור להיות כך. טעות.

מלא פירות נושרים טרם בשלו. רוח עזה ניתקה אותם, או העיפה את עלי התפרחת שהיה אמור לצמוח מתוכם. בכלל, ככל שחייו של צמח או בעל חיים שבריריים יותר, כך יכולת ההתרבות שלו גדולה יותר. כי הסיכוי שאחד יצלח לבגרות קטנה, חייבים לתת לטבע הרבה אופציות. המלטות גדולת של ארנבונים או של חתלתולים מגלים שמכל המלטה נותרו ספורים בלבד בחיים .

הריון אנושי ארוך יותר, ולכן מספר הצאצאים שיעמיד זוג במהלך שנות הפיריון נמוך יותר ממספר הוולדות של ארנבת במהלך חייה. ופיל...? הרבה הרבה יותר. כל פילה תעמיד מספר ספור של צאצאים. זה שאנחנו היום מביאים פחות ילדים לא נובע מחוסר יכולת, אלא מרמת שרידות גבוהה...

מערכות יחסים דינן דומה. מערכת יחסים המגשימה את עצמה- בעת התפוגגותה, לא גורמת לכאב עצום. קטן , אולי. צער, בוודאי. אבל ברגע שהגשימה את עצמה, הפרידה לא תיהיה כרוכה בסבל עז.

מערכות יחסים שלא הגשימו את תכליתן, שנותרו בוסריות, או אז הפרידה גורמת לסבל רב. הפיספוס.

כן, גם גירושין. יש זוגות שנפרדים בשלום. מעטים, אבל יש. אהבה שורה בין בני הזוג, או הערכה, או כבוד, או הבנה, או הכרת תודה על השנים יחד. על המשפחה והילדים הנפלאים שגידלו יחד. האהבה מתה. האהבה הזוגית. התשוקה. אבל אהבת האדם או החיים, זו שאינה תלויה בדבר, נותרת בעינה. הפרי הבשיל, העץ הנשיר....

אבל זוגות שמערכת היחסים שלהם לא מוצתה, לא לבלבה ופרחה, הסבל הכרוך בפרידה גדול. תחזיקו את זה רגע לפני שאתם מסתערים עלי. למה זוגות מתגרשים? כי יש פער גדול בציפיות שלהם זה מזה. כי משהו השתנה במערכת היחסים כפי שהם חשבו שהיא אמורה להיות. אבל מערכת יחסים בבסיסה נועדה לתמוך בנו. "קל יותר לפחד ביחד", שרה ריטה. קל לנהל משק בית, לגדל ילדים, להתקיים, בזוג. במשפחה. בחבורה. בשבט. אהבת נעורים עוברת הטמרה עם השנים ומשתנה בהתאם לצרכים, לגיל, לחיים... וזוגות המשתנים יחד , יחסיהם משתנים, נעים כל הזמן אל עבר שיווי משקל שיזין אותם. לבד, קשה יותר (במובני התקיימות)

אבל ברגע שהשבט סיים לטפח את חבריו, הם יכולים להמשיך הלאה, להקים שבט משלהם. זה הטבע. מערכת היחסים הזאת מתה. מתה בטבעיות. ולכן כשהילדים שלנו עוזבים את הבית, אנחנו שמחים. עצובים כי קשה לנו להיפרד מהם, אבל שמחים כי עשינו את תפקידנו. אחיזה בצאצאנו לא מיטיבה עם איש . לא עמנו ולא עמם.

ועכשו אני מגיעה למערכת יחסים אחרת. חברים. גם למערכת היחסים הזאת יש תכלית. וגם היא כפופה לחוק הטבע- הכל נולד, חי קמל ומת. אנחנו מכירים אנשים לאורך חיינו. הן באות , מתקיימות ומסתיימות. ויש כאלו שצולחות שנים רבות. חיים שלמים.

במהלך חיי היו לי ויש לי לא מעט מערכות יחסים עמוקות ומשמעותיות.

מעבר לזוגיות שלי, להוריי וילדיי, ישנם חברים המלווים אותי ארוכות . והיו גם כאלו שלא. חברי ילדות שהתפצלו דרכינו, חברים מהצבא שהמשיכו הלאה , מערכות יחסים שעלו על שירטון, חברים שמתו.

מותן של מערכות מכאיב לא פחות ממותם של אנשים. גירושין של חברם כואבים לזוגות חבריהם מאוד. זה כמעט גירושין שניים, פעם אחת בין בני הזוג ופעם שניה בין שני הזוגות החברים. היו לי זוג חברים שהיו נשואים 25 שנים. שניהם היו חבריי מגיל העשרה. גירושים מכוערים הותירו אותי קרחת מכאן ומכאן. שניהם לא חברים שלי יותר. דרך ארוכה הלכנו יחד. תמכנו אלו באלו במצבי חיים קשים- במחלה, בשכול ואובדן. ואז , הגיעה תורה של מערכת היחסים הזאת גם היא למות. והכאב על קמילתה של מערכת יחסים גם הוא כואב מאוד. אנשים שהיו משמעותיים בחיינו הופכים מנוכרים, מרוחקים, עיניהם הופכות זגוגיות ואטומות , משערת שגם שלי , עבורם. אם היא לא הגשימה את מה שהיתה צריכה להגשים, הרי יש סבל. פיספוס...

בהתבגרות שלי היו לא מעט מערכות יחסים שצלחו את הזמן והגיל, את אירועי החיים, כאלו שחשבתי שאם היגענו עד הלום, הן תשארנה עימי לעד. עד המוות יפריד ביננו. הן הרגישו בטוחות ויציבות. אמון אמיתי ועמוק שרר בינינו.

אבל כמו הקורונה, או כמו בן זוג שמתאהב פתאום מבלי לתכנן באישה אחרת, גם חברויות אמיצות מגיעות אל המשוכה שהן לא עומדות בה יותר. ואז, ככל שמערכת ארוכה יותר, עמוקה יותר, יציבה יותר, כמו גזע של עץ עתיק וזקן, כאב שבירתו מטלטל ומרסק.

חברים טובים טובים, שלא זזים בלעדיהם, חופשות משותפות, גידול ילדים משותף, תמיכה, עזרה, קשר אמיץ ועמוק, אהבה גדולה. וכשהילדים גדלו, התמיכה הזאת נדרשה פחות ואנחנו נהינו עסוקים יותר.

ואז האהבה , לאט לאט מתה. האהבה הארצית , העוצמתית, המחברת בין אנשים שיש להם צרכים שמערכת היחסים סיפקה את הצורך הזה. זוגות של חברים שהופכים למשפחה- מערכת תמיכה, חיבור, שבט. והמערכת הזאת זקוקה לטיפוח והזנה, ככל שנשקיע בה יותר , כך תשגשג. ואם לא נשקיע , תמות. כאשר אין צורך בתמיכה, או שמקבלים אותה במקום אחר, תפקידה מסתיים והיא נושרת לאיטה מהעץ שהזין אותה. אם זה נורא כואב, סימן שיש כאן פיספוס.... אבל אם יש צער וכאב קל- מן הסתם, יש לשחררה.

מה שגורם לנו בכל מערכות היחסים שלנו לכאב- ילדים, משפחה, חברים, זו האחיזה. האחיזה במה שאיננו עוד. מערכת היחסים שהגשימה את עצמה, אין בה צורך עוד. וכשאני נזכרת ברגעים הקסומים, באינטימיות הגדולה שהיתה ביננו , עולה בי גל של כאב . וגעגוע. אל מי שהיינו. אל מה שהיינו אלו בעבור אלה. אבל אנחנו כבר לא מקור הזנה, ולא מקור תמיכה, מה שיכולנו לתת- ניתן ובשפע. מן הסתם , איננו יכולים להפרות עוד אלו את אלו. אז המוות הוא בלתי נמנע. והסבל נובע מהאחיזה בעבר. אם היינו מקור של אהבה , עוצמה, אינטימיות עבורם והם עבורנו, מן הסתם היינו נשארים יחד.

"ואני בדמיוני תמיד חלמתי, איך ביחד נזדקן", שר מתי כספי. סבל.

אבל הוא גם שר- "האהבה שלי אינה תלויה בדבר".

כל עוד האהבה שבליבנו תלויה באוביקט חיצוני לה, אחת הוא גזר דינה- למות מתישהו. בני זוג, ילדים, משפחה , חברים- כל אילו הם רק אוביקטים להגשים את האהבה האחת שאינה תלויה בדבר. אהבת נצח יכולה להיות רק הוויה. אני אוהבת. נקודה. לא מישהו, לא משהו. אוהבת. ואת האהבה הזאת אני מגשימה באוביקטים חולפים, נותנת לה ביטוי גשמי בעולם. כל עוד אני אוחזת בהם ותולה בהם את קיומה של האהבה שלי, היא תמות. טבעי. ברגע שאני מבינה שאהבה נצחית לא יכולה ליהיות תלויה בזמני ובמשתנה, היא כמו מקור מים חיים שישקה ויפריח כל מה שאפנה אותה אליו.


12 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול

למה.

Comments


bottom of page