דחייה והמנעות

"אני לא נוסע לבקר את אמא שלי , כי בכל פעם שאנחנו נפגשים זה נגמר בצעקות ובריב"

"אני לא מבקשת העלאה בשכר מהבוס שלי כי לא נעים לי"

"אני מוצא את עצמי שוב ושוב נשאר שעות נוספות כי אין לי אומץ להגיד לראש הצוות שלי שאני לא יכול"... 

דחייה, דבשה, היא גורם הסבל השלישי , אחת מחמש הקלשות, אחותה התאומה של ההשתוקקות, ראגה.

דחייה זו התגובה הפנימית הבלתי רצונית של כיווץ חזק הנובע מכך שאנחנו לא רוצים להרגיש את מה שאנחנו מרגישים כעת.

הניסיון העקר הזה, והבלתי נמנע גורם לנו לפעולה של הימנעות. אנחנו כמו "חתול במנוסה" כפי ששר פורטיס. 

מנסים לברוח ממה שאי אפשר לברוח ממנו. אפשר לברוח לזמן קצר, אבל מה שגורם לנו לפחד/מבוכה/תסכול/כעס מחכה לנו מעבר לפינה. ההימלטות היא זמנית בלבד.

חשוב להבין שתופעה אינה לא טבעית- הכל בסדר. זוהי פעולה הישרדותית שנועדה להציל אתנו ממה שעשוי לאיים עלינו. אבל לא כל הזמן אנחנו בהישרדות והבעיה שבמקום שהמנגנון הזה ישרת אותנו, אנחנו נעשים עבדים שלו, הוא מנהל אותנו.

אנחנו מנסות להימנע מלהתמודד עם הבוס שלנו כי הוא מערער לנו את הביטחון, להתעמת עם בן הזוג שלנו, כי אנחנו מפחדות שהוא יעזוב אותנו, לדבר עם השכנה שלנו כי היא מריחה לא טוב. 

החיים במנוסה , חיי נרדף אין בהם שקט ושלווה. יש בהם פחד מתמשך ומתח. 

וממה אנחנו מנסים לברוח? ממה שאנחנו מרגישים!!! 

כל מה שקורה לנו מעורר בנו תחושות ורגשות: שיחת משוב עם הבוסית מעוררת חשש , עימות עם אחותי עשוי לעורר תסכול, אבל במערכות יחסים אי אפשר באמת להימנע מכך. אלו החיים. יש בהם גם וגם: גם נועם וגם אי נועם.

הרעיון הוא להכיר במה שאני מרגישה, לא להתכחש לו . אבל, גם לא לתת למה שאני מרגישה לבחור בשבילי את הפעולה המתאימה לסיטואציה ולמטרה. 

כלומר, אם אני צריכה להתעמת עם הבוס שלי על שעות נוספות, אז ביחד עם החשש אני קובעת פגישה ועומדת על שלי. 

איך עושים את זה?

כשעולה בנו רגש מכווץ (פחד/חרדה/תסכול/קנאה...) יש לעצור ולהבחין בו. לתת לו מקום. ברגע שנתתי לו הכרה- עשיתי הבחנה: הפחד הוא מובחן ממני, אני זו המבחינה בו. זהו רגע יקר של מודעות.  אפשר לעשות כאן פעולות מווסתות (למשל לנשום עמוק), או להתבונן בהשתנות שלו מעצם ההתבוננות בו. ואז, להזכיר לעצמי את המטרה שלי (העלאה בשכר) ואת הסיטואציה בה אני נמצאת (עם הבוסית שלי) ולבחור את הפעולה/המילים שכדאי להשתמש בהן כדי להשיג את מטרותיי. 

זה מצריך אימון. זה לא קורה בבת אחת. מצד שני- גם החיים הם המצע האימוני שאפשר להשתמש למטרה זו. ואז כל תוצאה – אם הצלחתי ואם לאו, משרתת את פיתוח היכולת הזאת. 

הימנעות היא פעולה, זו פעולה שלא בחרתי. וכשאין בחירה אין חופש. 

חופש לעשות מה שאני רוצה בהתאם לכוונות שלי. 

התרגול הזה מפתח בנו חמלה עצמית ואינטימיות גדולה עם עצמנו.

אנחנו לומדים להכיר את מה שמפעיל אותנו , את דפוסי החשיבה והפעולה שלנו ולפתח יכולות להיות עם כל מה שקורה ולפעול במיטביות במנעד מתרחב של מצבים.

מה בין זה לבין טיפוח ההפך?

זה ממש לא לנסות להחליף את הפחד או את הכעס ברגש אחר. להפך! ה "להפך"  הוא להבחין שזה מה שאני מרגישה ובמקום לתת לרגש הזה להחליט בשבילו מה לעשות (בדרכ באימפולסיביות גדולה), לפתוח מרחב של הבחנה ובחירה מושכלת.