top of page
  • תמונת הסופר/תsigal bieber

בין תשוקה ופעולה מתוך תשוקה

מי שמכיר אותי יודע שיש לי תשוקה גדולה לנעליים. היה לי אוסף ענק של נעליים יפיפיות, מטורפות מרהיבות ונדירות. אלו שמכירים אותי שנים רבות, יודעים שגם צעדתי בהן. זה לא שהן אופסנו בארון והיו לעיניי בלבד.

מי שעוד מכיר אותי יודע שהתשוקה הזאת כבר שנים רבות מאוד לא מנהלת אותי- כלומר, אני עדיין משתוקקת לנעלים מרהיבות, אבל אני לא רוכשת אותן. בטח ובטח כיום- ראשית, מגוריי בעיר הגדולה וגילי המופלג מכריחים אותי לצעדו ברגל , ועקבים זה לא תנאי מתאים להליכה בעיר. שנית, מתוקף מקצועי כמורה ליוגה ... זה לא מתאים לבגדים שלי, וביחוד, כשמגיעים לסטודיו -חולצים נעליים.

כך נסיבות החיים עזרו ותמכו בהחלטתי לא לפעול יותר מתוך התשוקה הזאת...

תשוקה , או השתוקקות הן זרע הסבל השלישי (קלשה) - ראגה. היא מבטאת את השאיפה שיהיה לי נעים כל הזמן. תאומתה היא הדחייה, דבשה, המבטאת את ההימנעות מלא נעים, מכיווץ.

שתי אלו הן זרעים לסבל. סבל יתפתח רק אם נטפח ונזין אותן- אם נפעל על פי הן.

לעיתים, זה מתאים ונכון לפעול על פי תשוקה. הרבה פעמים- לא.

המלחמה בתשוקה מיותרת. יתרה מכך, היא לא תישא פירות. להפך אפילו. רק קבלה מוחלטת של התשוקה כחלק ממנגנון ההישרדות שלנו, היכרות אינטימית עימה והתפתחות היכולת להכיל את התחושה האינטנסיבית שלה, מיטיבה עימנו. וזאת למה? רק כך נוכל לפתח את היכולת שלא לפעול על פיה. להרגיש את התשוקה המציפה אותי למראה זוג נעליים מרהיב, לזכור (סמריטי) שאין לי צורך בהן כלל ולבחור שלא לרכשן- זו הפעולה המודעת והדהארמית. תומכת הקיום שלי. לחוש את התשוקה לסיגריה, לפרוסת עוגה, להתקשר לאדם שהחלטתי שהקרבה אליו לא באמת מיטיבה עימי- ולפעול שלא בכפוף אליה- זה מאמץ. זה לא פשוט.

ולכן מתריע פטנג'לי- האימון הוא המאמץ להתייצב בהלך הרוח של אימון. כי הכל אימון!

בכל רגע שאנחנו זוכרות וזוכרים שאנחנו באימון, אנחנו זוכרים את עצמנו, אנחנו מודעים. מודעות מאפשרת בחירה. בחירה היא חופש.

והרי בחופש אנו מתעמקות, קאיוליה...





3 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page