top of page
  • תמונת הסופר/תsigal bieber

בין הצורך לראות לצורך להראות

בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי, לפחות בתחילת התקופה המרתקת הזאת, נסחפת אחר הגל המפרסם של הקהילה. עוד פוסט ועוד שיעור, עוד זום ועוד שיעור מקוון. מדי פעם תקף אותי ייאוש – ראיתי כיצד הפוסטים שלי נעלמים בין שיטפון השיעורים המוצעים און ליין. מאידך היצירתיות שנבעה ממני, כתוצאה מאתגרי התקופה, ביקשה לתת אור לכל הרעיונות שצפו ובקשו להתגשם.


הרגשתי איך אני מחפשת דרך לבלוט ולהראות. חשתי שאולי עמיתיי המורים מרגישים כמוני. היו ימים שהפצצתי , היו ימים שנבהלתי והתכנסתי. זו היתה תקופה של למצוא את האיזון מחדש. נוכחתי גם שיכולת ההכלה שלי משתנה מעת לעת. לא תמיד יש לי בעצמי סבלנות לקרוא את מה שאני כותבת. ועם זאת, גם הפחד לפספס, להפסיד, להישאר מאחור, לאבד.... הפחד שלא יראו אותי , שאעלם מן התודעה הציבורית של הקהילה שלי.

בבד בבד, לאור תרגול של שנים, יכולת ההתבוננות שלי התפתחה והלכה, ויכולתי להבחין בהמון פרטים מכל מיני סוגים. יכולתי לראות איך אני נסחפת. יכולתי להבחין בסוגים שונים ומעודנים של תחושות ורגשות. יכולתי לגלוש עם הגל וגם להתבונן מעליו.

הצורך להיראות הוא הצורך שלנו להיות נאהבים. אני מרבה לצטט מתוך הסרט "אוואטר" שבו "אני אוהב אותך" נאמר "אני רואה אותך". כי לראות מישהו, לראות באמת, זה לאהוב אותו.

במחזה המופלא פונדק הרוחות משוחח חננאל, האמן הנודד שנטש את אהובתו, עם הפונדקאית היפה:

היא מבקשת ממנו שיתבונן בה. והוא אומר לה- אשה יפה מוכרחה שיביטו בה, מה?

והיא עונה לו: כשאין מביטים בה, היא עצמה כאילו אינה קיימת.

כלומר, אם אנחנו לא רואים מישהו אנחנו כאילו מאיינים אותו. הקיים קיים בזכות ראייתנו אותו.

עם זאת, כאילו מתאיין המתבונן באם אין לו במה להתבונן.

היוגה מובילה אותנו דרך שלימה כדי לגלות את ה #רואה. את החלק המתבונן שבנו שאינו מן הארצי. זהו עד שקט, אילם, נקי, שאין בו דבר מלבד ראייה. מאידך ההכרה שלנו , הכלי בעזרתו אנחנו יכולים להתבונן, הינה ארצית לחלוטין, כמהה לאהבה, לשותפות. זה החלק השני והוא קולני יותר ובולט יותר כי יש בו תנועה רבה- המחשבות, הרגשות , הזיכרונות כל מה שאנחנו מכנים "אני".

חננאל ממשיך לתחקר את הפונדקאית ולאתגר אותה- הוא אומר לה שהצעקה והבקשה שיראה אותה היא ממש פחד מוות. וכשהיא , הארצית והקיימת, מכחישה, הוא אומר לה שצעקה כזאת, כמו שהיא השמיעה, משמיעים רק מתוך פחד או מתוך תשוקה. פחד ותשוקה, נזכור, גורמים לסבל .


יש בנו שני חלקים המתגשמים כל הזמן- החלק ההווה, הנראה, המתאווה (ומתהווה ) להיראות- לקבל הכרה. זוהי פרקריטי. והחלק המתבונן, המבחין, הרואה פורושה. הרואה סמוי, ומתגלה רק כאשר משתתקת לרגע ההכרה. וההכרה, הגלוי , מתגלה בעצם קיומה התנועתי- הנראה. רק כשאין תנועה יתגלה חלקנו הסמוי.

הצורך הוא צורך, של שני החלקים: הגלוי והסמוי. וצורך שואף לקבל מענה. אך....כאשר הצורך מקבל מענה , הוא חדל מלהתקיים. כאשר עולה בי רעב - האכילה המספקת את הצורך, מעלימה אותו. ברגע שאני נראית, באמת, אין בי הצורך להראות יותר. ברגע שאני רואה, אין בי הצורך לראות יותר. כלומר , כדי להמשיך ולהתקיים, דווקא אי סיפוק הצורך ממשיך ומבטא את החיים. את הריקוד בין שני אלו. נקודת האיזון היא כמו פלאט ליין. מוות. התלכדות עם האינסוף היא למעשה ויתור על הצרכים. על החיים.

האהבה מתקיימת בחיבור שבין שני אלו. בשלום שאנו משכינים בין החלקים שלנו . בריקוד העדין בין מחד, לראות את העולם , להיות עד לו , ומאידך להיות העולם . ההתמסרות, הדו כיוונית, המחייבת שניים, היא האהבה האינסופית, הקבועה והנצחית, היא האחד שאינו חיים ואינו מוות.




2 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page