top of page
  • תמונת הסופר/תsigal bieber

ארג'ונה יוצא ממצרים

אני אוהבת את חג הפסח.

לא בגלל ליל הסדר. לא בגלל המצות. אפילו לא בגלל האביב, שאותו אני מאוד אוהבת.

אני אוהבת פסח שבגלל הסימבוליות. בגלל שבמהותו הוא חג יציאת מהעבדות ל חירות. בגלל האפשרויות הטמונות בתוכו להשתחרר מכל מה שכובל אותי ולצאת אל החופשי. ואני מגלה שמה שכובל אותי הוא לא העבודה שלי, או המשפחה שלי, או המחויבויות שלי. אני היא הכובלת את עצמי. ההרגלים שלי: "ככה אני". "אני לא יכולה אחרת". דפוסי החשיבה שלי- "חגים זה רע, בילויים זה טוב".... תבניות ההתנהגות שלי: חייבת לנקות את הכיור בלילה לפני שאני הולכת לישון, אחרת אני לא יכולה להירדם...

אני מגלה שאני שמתי לעצמי את הגבולות, ולכן, אני יכולה להסירם.

ולא בכדי הולכים בני ישראל במדבר 40 שנה. לוקח לא מעט זמן לשנות הרגלים. צריך להתאמן על הרגל חדש שוב ושוב וצריך להימנע מהרגל ישן שוב ושוב. ושוב ושוב אנחנו מועדים למה שאנחנו רגילים , למה שאנו מנסים לשנות. אבל זה לא משנה. כי בכל פעם שאנחנו מנסים לשנות אנחנו חוצבים את הדרך החדשה בה אנחנו רוצים ללכת. כמו אסיר בבית הסוהר החוצב את דרכו החוצה בכפית. לאט לאט, אבל בטוח....

 

ואני מגלה עוד משהו מדהים- החופש_בתוכי. לא בחוץ. לא תלוי מקום או זמן. כי תמיד יש לי חופש לבחור איפה להיות. להיות בנוכחות שלי, להיות עם תשומת ליבי. לאן לכוון את המבט ומה לראות. וחופש כמו שקט מתגלה. השקט מתגלה בהסרת הרעשים , האור מתגלה בהסרת החושך. החופש מתגלה בהסרת המנהגים אליהם אני כבולה. ככה פשוט. וכל זה אפשרי וישים אם אני מבינה שעל תשומת הלב שלי יש לי שליטה. אני יכולה לכוון אותה לאן שאני רוצה, ואם היא מועדת (ובלתי נמנע שתמעד ותתפתה לעשות מה שהיא רגילה לעשותו), יש לי הבחירה להחזירה בחזרה לאן שארצה. זו החירות.

 

ב בהגווד_גיתה, שירת האל , עומד ארג'ונה , גיבור העלילה, לוחם רוחני בשדה הקרב וממאן להילחם.

הוא רואה את כל יריביו ומזהה אותם כבני משפחתו ומוריו, וחבריו עמם גדל כל חייו. והוא צריך להורגם.

"שום תועלת לא תצמח מלהרוג את בני משפחתי.... איזו הנאה תגרם לי ממותם?..."

 

יריביו של ארג'ונה הם ההרגלים שלו, האמונות שלו , הערכים שלו, כל מה שהביא אותו עד הלום. כל מה שעיצב אותו במהלך חייו להיות לוחם, שהביא אותו אל הרגע הזה. ומה מעצב אותנו? החברה, המשפחה, התרבות. וכעת הוא נדרש לחסלם. ברור שהוא מתנגד! אבל הוא שבוי בתפיסה שמה שהביא אותו עד לכאן, ימשיך לשרת אותו הלאה. כדי להשתחרר עליו לוותר על כל מה ששירת אותו עד כה. בפשט –המשפחה והחברה, אבל בדרש, זה כל מערך הערכים והאמונות שלו, מה שמעצב את הנ"ל. הוא לא נדרש להרוג משפחה, הוא נדרש להילחם בתכולת ההכרה שלו. מה שהיה , היה טוב עד פה. כדי להמשיך הלאה צריך משהו אחר.

"צא הילחם" אומר קרישנה, הקול הפנימי והחופשי שלנו. איזה עוד ברירה יש לנו? כולנו בני חורין, שואפים לחופש. בין הכלא לחירות , הבחירה ברורה.

החופש שלנו מתחיל בעבודה קשה של שינוי הרגלים. מות ההרגלים. אבל בגלל שהוא נמצא בתוכנו , אם נתמיד , מובטח שנגיע. למעשה, נגלה שבכל רגע אנחנו חופשיים. זה הפסח בעיני.

14 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page