אני מנצחת אותי

אני לא יכולה להתמודד עם כל האנשים האלו בהפגנות, אמרה לי תלמידה.

ואני, שלדעתי בתקופה זו , כולם צריכים לצאת לרחובות ולהפגין בעד עסקה ושחרור החטופים , מרגישה את תנועת ההתנגדות בתוכי.

אז בתור בסיס- עלינו להיות מאוד קשובים ליכולותינו. הגבולות שלנו חשובים ומגינים עלינו. בשיעורי היוגה אנחנו מפתחים את היכולות שלנו בהדרגה ובסבלנות. שכן, אם לא, יש פציעות.

עם זאת- מתפתחת בנו יכולת הבחנה- מתי באמת אני לא יכולה ומתי אני נמנעת מלפגוש קושי, מבוכה או פחד. כל העניין בהתפתחות זה פרימת הגבולות של עצמנו. כמו שהפרפר מבקיע את ליפוף הגולם (שמגן עליו ומאפשר את גדילתו) כדי לצאת החוצה. המאמץ שהפרפר משקיע כדי לצאת , גם הוא מפתח את כוחן של כנפיו.

לא יכול הוא הבן דוד של לא רוצה- כך אמר לי המדריך שלי בצופים. בהתחלה התרעמתי, אחכ נוכחתי שצדק. 

כשאני אומרת "לא יכולה" – כוונתי שאני משערת שלא אקבל את התוצאה אליה כיוונתי. זו הימנעות מכישלון. כשאני מבינה שפיתוח יכולת מסויימת בלתי נמנע שיהיו ניסיונות "כושלים", ועלי להמשיך לנסות. לא משנה  מה תוצאות הפעולה. ואז אין "לא יכולה". 

"לא רוצה" מתחבאת מאחורי ל"א יכולה". כשאני משחררת את האחיזה מהתוצאות (המלצת  קרישנה לארג'ונה בבהגווד גיתא)- אני חופשיה לנסות. יש בחירה. יש חופש. 

חשוב לטפח את הקול הפנימי שמעודד לפעול. והכוונה הטובה היא המגדלור.

חיינו  הם פעולותינו. בעולם בו אנו חיים יש לנו אחריות גדולה על הפעולות, אנחנו חייבים לפעול. אי פעולה היא פעולה לכל דבר שיש לה השלכה.

דרך היוגה מכוונת אותנו אל פעולה מודעת- פעולה בדעה צלולה והתמסרות, מתוך הבנה שאחריותנו לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להיטיב. 

כשאני לא מקשיבה לעצמי שאומרת "לא יכולה"- הכל פתוח . אני יכולה הכל. 

כשעדים לעוולה וחוסר צדק- חובה לפעול למניעתם. גם אם חושבים שלא נצליח. למעשים שלנו יש השלכות מרחיקות לכת. לא תמיד נראה את פירות מאמצינו, אבל זה לא פותר אותנו למנסות.

חובתי לעשות כמיטב יכולתי בהתאם לידע שיש לי. יש כאן מאמץ, יש כאן שליטה עצמית. יש כאן התמסרות. זהו אדם. 

אני מנצחת את הקולות המעכבים בתוכי .