או חי או מת

לפני שנתיים או שלוש, נצח נצחים הכוונה, טיילנו בויטנאם. באחד מהמנזרים הבודהיסטים , עמוס פסלים וצלמים, תהיתי ביני ובי עצמי איך זה יכול להיות. בודהה לא דבר על אלים בכלל. למעשה, ה בודהיזם לא התחיל כדת. אז איך יכול להיות שבתוך המנזר פזורים דמויות של אלים . ואחכ גם תהיתי- הרי גם פסלי הבודהה משמשים לפולחן וטכס. איך התרחק ההמון הנלהב מהאיש שהביא את הבשורה, שלימד דרך ארץ ללא צורך בתיווך של כהנים למינהם, ומעד אל תוך עגל הזהב.

ואז , אחרי הרהור קצר (וגם קצת ידע קודם על יוגה ובודהיזם..) הבנתי את היופי הטמון בתרבות הזאת. אני, מערבית שכמותי חונכתי על ערכים של " או או": צודק וטועה, נכון ולא נכון. אותי למדו באוניברסיטה שאם תיאוריה אינה בת הפרכה, היא אינה טובה. על ניצחון או כישלון. ופה, שם בוייטנאם, לימדו אותי הלכה למעשה מהי תרבות אחרת- " גם וגם". אפשר כך ואפשר גם כך. אז מה אם זה סותר? הסתירה לא מונעת את היכולת לשכון יחד צד בצד. אפשר לא להאמין באלים וגם להשתתף בטכסים לכבודם. מה הקשר? למה לא?

ואז חשבתי על חיים ו מוות, והנטייה שלנו לראותם כהפוכים זה לזה. אם אתה חי , אתה לא מת. אם אתה מת, הווה אומר שהפסקת לחיות. אבל... אני רואה לא מעט אנשים חיים מתים. חסרי ברק, חסרי תחושת תכלית, מתנהלים לא נוכחים בעולם, פועלים באופן אוטומטי- גירוי תגובה, חסרי מודעות עצמית. נוכחים נפקדים. אתם עשויים לומר לי שזה לא מוות. מבחינתי, זה כן (ואפשר שגם אתם וגם אני יכולים לשהות יחד בדעות אלו, ושהן אולי לא סותרות). אם אני לא פועלת ומטפחת ותורמת וצומחת, אם אני לא מועילה ואין בי צורך לאף אחד- זהו מוות עבורי. וזה לא תלוי במישהו חיצוני שאני צריכה שיצטרך לי, זה תלוי רק בי: ערה ומתבוננת היכן יש צורך, לרוץ למלא אותו.

לעומת זאת יש בי ילד_מת, חי לגמרי. גופו אינו מעל הקרקע, למעשה בטח נרקב כבר ממזמן מתחת למצבה ובכל זאת הוא פועם בי בעוצמה רבה. וזה לאו דוקא הזיכרון שלו- הדרך שבא צחק או בכה, ליטף או הריח. זו ה מהות שלו, ההוויה שלו. וההוויה שלו והחיים לצידו לימדו אותי אהבה. מה זה באמת לאהוב. מה זה באמת להשפיע על חיים של אחרים. איך חיוך אחד יכול להאיר חדר מלא אנשים. ואיך דוקא אהבה גדולה משמעה לוותר. לוותר על הצורך שלך , למען טובתו של אחר.

בני מת. אך הוא חי בתוכי יום יום. הוא ה מת החי שלי. ויש לו חיי נצח. סיכוי לחיי נצח. כי אם אני אצליח , כמוהו, להשאיר אחרי אהבה כזאת, הרי היא אותה אהבה שפשוט עברה דרכי וממשיכה הלאה. כל מה שנותר לי זה להתמיד בהעברתה.

בני לא חי או מת. הוא מת חי. והחלק החי הוא הרבה יותר משמעותי מחלקו המת.