top of page
  • sigal bieber

אהימסה- אי אלימות או אי פגיעה

אתמול בצהרים עמדתי בתור במסעדת הקוסקוס השכונתית. מדי פעם כשזמני קצר, אני עוברת בדרכי הביתה וקונה קוסקוס לארוחת הצהריים, לשמחת צאצאיי. התור היה ארוך והזדחל בעצלתיים. אמהות שמיהרו לקחת את ילדם מהגן, פועלי בניין שזמן הפסקת האוכל שלהם קצוב וסתם, אנשים כמוני, ממהרים. כולם נעו באי נוחות מרגל אל רגל ושקעו בדאגה בתוך הטלפונים הסלולאריים שלהם, ששידרו הודעות מטרידות כל הזמן. מדי פעם נאמרה אמירה חסרת נחת מתפקודו של המוכר ששירת את הקהל, אמירה שנענתה בנהמת הסכמה חסרת שביעות רצון עצבנית מצד הממתינים. כולם, כולל המוכר, חמוצי פנים.


כמעט תורי. לפניי פועל בניין צעיר ומאובק מקבל את מנתו. "עוד משהו?", שואל המוכר בסבר פנים חמור. הפועל הצעיר מישיר אליו מבט ואומר: "חיוך". המוכר, מופתע לרגע, קפא על מקומו, כמו לא יודע מה לעשות עם הבקשה המוזרה הזאת. שקט השתרר מסביב' ואז חיוך גדול האיר את פניו של הגבר שמאחורי הדלפק. חיוך ובת צחוק גם על פניהם של כל הממתינים בתור. כל האווירה במסעדונת הצפופה והמזיעה השתנתה באחת.


"ראית מה עשית?", שאלתי את הצעיר שלפניי. כולם כמו התפרקו מנשקם ולרגע של חסד היינו חבורת אנשים מחייכים הממתינים בסבלנות בצוותא. החיוך הזה המשיך ללוות אותי עוד שעות ארוכות וקיבל את פניהם של ילדיי, שחיכו לי כעוסים מחוץ לדלת הנעולה ופרק גם אותם מחמיצותם. "מה קרה?! חיכיתם כמה דקות?", דגדגתי את הקטן שהתפתל תחת אצבעותיי בצחוק.

לא מגלה שום סוד לאף אחד- מה שאתה נותן- זה מה שאתה מקבל.

תחייך- יחייכו אליך. תחמיץ פנים- כולם סביבך יהיו מרי מבע.


ובכל זאת , למה כל כך קשה לנו? כולנו נתונים למצבי רוח, כך בנוי האדם. כולנו מושפעים מאירועי השבוע האחרון, הם מצערים אותנו, מכאיבים לנו, מכעיסים ומפחידים. אנחנו נכנסים למגננה, מתכנסים פנימה, חשים מאוימים. מה זה מוציא מאיתנו החוצה? אל העולם?


בתהליך הגדילה וההתפתחות שלנו מילדות לבגרות, למדנו להגיב למצבים שונים. כשנתקלנו באיום על עצמנו או על קרובינו, למדנו להגן או להתקיף. יש בנו אלימות טבעית הנובעת מיצר הקיום. כשמתעורר איום על קיומנו, אנו נגיב בכוח ובעוצמה - כי הרצון להמשיך לחיות חזק מאיתנו.


המרכיב הראשון ביאמה, ערכי המוסר של היוגה סוטרה, הוא אהימסה.

הימסה משמעה פגיעה או אלימות, א- הימסה הינה ההפך- אי אלימות. פילוסופית היוגה מכירה בעובדה שאלימות נמצאת בתוכנו באופן טבעי. לכן, בתהליך ההתפתחות שלנו, השלב הראשון יהיה להבחין ולהכיר אותה, על מנת לפעול באי אלימות. לפני שהתחלתי לתרגל יוגה חייתי חיים שמידת המודעות להתנהגותי ומשמעותה היתה נמוכה יותר. התרגול, עם המודעות אל הגוף ואל דרך ההתייחסות אליו, הרחיבו את המודעות העצמית שלי לפעולותיי.


על פי תורת הסאנקייה, אנו גדלים ומתפתחים "עם הזרם". כלומר, באופן טבעי בכיוון הזרימה, כמו נהר- ינקות, ילדות, בחרות, בגרות וזקנה. אנו גדלים ומגשימים את הפוטנציאל שלנו כבני אנוש. אבל, וכאן יש אבל גדול, כדי להתממש מבחינה רוחנית, להתפתח , אנחנו צריכים לעשות פניית פרסה ולעלות נגד הזרם. פרסה זה לא אומר בדיוק על עקבותינו, אלא כמו האות U. לא להמשיך עם הנהר בכיוון מסוים, אלא להסתובב ולשחות ביובל מקביל, בניגוד לכיוון הזרימה, במעלה ההר. וזה קשה מאוד.


קשה לפעול באי אלימות בסביבה אלימה. האינסטינקט הטבעי שלנו הוא להגיב. "הקם להורגך השכם להורגו", אומרים הכתובים. ואני בטוחה שלא ממש ירדתי לסוף הדעת כאן, כי ברור לי שאותם כתובים יודעים שאלימות מביאה אלימות מביאה אלימות... ושרק אהבה מביאה האהבה. ישו נתן את הלחי השנייה, כי הבין שכדי לפרוק אלימות צריך משהו אחר.


בתי, לפני ימי המחזור שלה, נובחת עלי ללא סיבה נראית לעין. התגובה האוטומטית שלי היא לנבוח עליה בחזרה. לקח לי לא מעט זמן לזהות את התבנית וללמוד לעצור לפני הצעקה. צעקותיי עליה בחזרה אף פעם לא עזרו, אלא, בדרך כלל, גרמו להסלמה, למריבה גדולה חסרת פרופורציות, ששיאה טריקת דלת חדרה הרועמת.


לפני כשנתיים, הלכתי עם צעירי לסרט "מליפיסנט". הסרט מציע התבוננות שונה על סיפור "היפיפיה הנרדמת" , מזוית ראייתה של פיית האופל- המכשפה הרעה שקללה את הנסיכה והביאה לתרדמתה בת ה 100 שנים. פיית האופל, מסתבר, חוותה פגיעה קשה בגופה ובנפשה. אהובה בגד בה וגם הביא לקטיעת כנפייה. ליבה הפצוע נמלא בכאב עצום ונשבע לנקום. ליבנו נקרע לראות ילדה קטנטונת סובלת מאוד, עד כמעט הזדהות עם המניע אותה להתנקם באבי הנסיכה שפגע בה כך. אנו חומלים ומרחמים עליה. כשאנו מבינים שהאדם הפוגע בנו הוא נפש פצועה בעצמו, משהו משתנה. ואז, כנגד כיוון הזרם הטבעי, אולי אנחנו יכולים לעצור ולא להגיב באלימות. אולי לחבק? (כשבתי צווחת עלי, לעיתים אני פשוט מחבקת אותה. בדרך כלל היא מתמסרת בבכי גדול ומקל).

הנסיכה, אגב, היא המרפאה את מליפיסנט, פיית האופל בסרט, בכך שהיא ממשיכה לראות את נשמתה הטהורה והפגועה ומתעקשת לאהוב אותה. אהבתה התמה של הנסיכה פותחת את ליבה של הפייה המצולקת.


כל חיינו אנו מתנהלים בדרך שלמדנו מינקות, כדי לסייע לנו לשרוד. ביהדות, הבינו שאיפשהו סביב גיל ארבעים האדם מתעורר. בגיל זה, פחות או יותר, הבנתי שאין למה לחכות יותר- אלו החיים. אין שם אור בקצה המנהרה אלא אם אני אדליק אותו. יכולתי לחכות עד סוף ימיי שמשהו ישתנה. לשווא. כדי לשנות, באופן אקטיבי, יש לעשות משהו אחר ממה שעשיתי עד כה. ואם לנעשה עד כה , להרגל, ליצר ההישרדות, לטבע האדם הנסחף בזרם קוראים בוגה, אז לפנייה לאחור, לעליה במעלה הזרם קוראים יוגה.


אדם הרוצה להתפתח מבחינה רוחנית, צריך להתעלות מעל פעולות מותנות ולא מודעות ולפעול באי אלימות. בשל כך זו היאמה הראשונה על פי פטנג'לי- אי אלימות, או אי פגיעה. אהימסה. עד שלא נלמד לגלות את האלימות הטבועה בנו ולפעול ממקום אחר, לא נוכל להתקדם. מקום אחר הוא המקום אליו אנו שואפים וכמהים להגיע: טבענו האמיתי, הטהור, כשל התינוק הנולד- טוב לב, אהבה, שמחת חיים חסרת רוע.


והרי לכם פרשנות שלי ל"הקם להרגך השכם להרגו"- בהשראת הבהגווד גיתה: האלימות שבנו מאיימת להרגנו. האגו שלנו חושב שהוא מגן עלינו באמצעותה, אבל הוא טועה. ולכן עלינו להכחידה מתוכנו. הגנה טובה היא התקפה - מייצרת מעגל קסמים של התקפות. ולכן, עלינו לזהות, להשכים לפני שהאלימות מתעוררת, לזכור את דרכנו ואת משימתנו להרבות טוב ולהגיב בתגובה לא אלימה להתנהגות פוגענית.


לאחרונה נחשפתי להתנהגויות פוגעות וקשות בקרב חבריי לדרך, מורים ליוגה. כולנו כאילו שכחנו את המהות. לא צריך להכות או לצרוח כדי להיות אלים. לגעת בצורה לא ראויה, לשלוח מיילים ארסיים, ללבות איבה במקום לגשר- כל אלו הינם אלימות. אנחנו מדברים עם תלמידנו על זריעת אהבה, חמלה וסליחה, ואז מישהו אומר משהו ששונה מדעתנו , ומיד הגירוי הזה מפעיל את ההתניה הראשונית, המיידית והציפורניים נשלפות.


החוכמה, יוגית שלי, אני אומרת לעצמי, היא לעלות נגד לזרם, לראות איך האגו שלי חושב שהוא מגונן עלי בצרורות של רובה אוטומטי, ולעצור, לבחור תגובה נבונה, מקרבת. כולנו יודעים שכדי לטפל בצפיפות העצם יש להפעיל התנגדות. החוק הוא אותו חוק. התנגדות בונה התנגדות. כדי לפרום התנגדות צריך משהו אחר , אמת שכל יוגי מחויב לתור אחריה ולמצאה.

לשחות בניגוד לזרם, חברים, במעלה ההר, בנחישות, בהתמדה, ולא פחות חשוב- בחמלה עצמית עם כל מעידה. כי האלימות בתוכנו מטבעת עמוק מאוד ויכולה להתעורר בכל רגע שנרפה מתשומת הלב. הלקאה עצמית על התפרצות קולנית , מעבר לחרטה וצער, היא פגיעה בעצמי. ובל נשכח, אי פגיעה עצמית היא תנאי מקדים והכרחי מאי פגיעה בזולת הנובעת.


השדות בשולי הערים נחרשים בימים אלו לקראת זריעת החורף. מה נזרע בהם השנה? זרעי אהבה, סבלנות, חמלה ורוחב לב? או שנניח לעשבי הבר הטמונים בה לשוב ולהשתלט?

0 צפיות

פוסטים קשורים

הצג הכול
bottom of page