Ha Ilanot St 17
kfar ma'as
Israel

0544395748

סיגל ביבר יוגה תרפיה

מהמזרן לחיים

סיגל ביבר

 יוגה תרפיה

 

אילוף הסוררת- רשמי מסע לחופש

Sigal Bieber

בעשרה ימים האחרונים, נסעתי לערבה, הפקדתי את הטלפון שלי, סגרתי את הפה ואת שטף המחשבות. לא קניות, לא נקיונות לא בישולים. הלכתי לעשות פסח פנימי. טיפול עשרת אלפים. כמו אומרת לעצמי, כמו לילד קטן- אמא עכשו עסוקה, לך תעסיק את עצמך עכשו לבד. 

בניגוד לפארסה שהציג נאור ציון על ויפאסנה בתוכניתו ”החברים של נאור“ , האמת היא כמובן אחרת לגמרי. המסע הפרטי שלי בקורס הויפאסנה הארוך הראשון שלי עשו לי פסח אמיתי. היו כמה קורסים בדרך, של שלושה ימים, חמישה ימים ושבוע. הפעם צללתי לעומק ל - 10 ימים מרתקים ועוצמתיים בנופיה הקסומים של הערבה.

היום מתחיל בהשכמה בשעה 4:30 בבוקר. בשעה 4:00 השעון שלי מצלצל. שגרת הבוקר שלי טיפה יותר ארוכה. אני יוצאת אל ים קטיפה שחורה זרועה ביהלומי כוכבים נוצצים. זה לכשעצמו מעודד שינוי הרגלים ועושה את הקימה המוקדמת מפתה יותר.

ישיבת מדיטצית בוקר ראשונה- 5:00. חושך עדיין. 

בת מזל שכמותי, אני מגיעה למדבר והכפתור והמוח הקודח עובר למצב של מיוט באופן אוטומטי. המדבר מצליל את הכרתי מיידית ללא כל מאמץ. ניתנת לנו הבחירה במהלך היום לצאת למדבר לבד להליכה מדיטטבית. המדבר מרקד בשלל גוונים של חום, אפור, בז‘, צהבהב, תכלת שמנת כחול , ירוק, ירקרק, ירוק עז. המדבר פורח בצנעה, בחסכנות, זערורי פרחים סגלגלים, צהובים, אדומים, נקודות של ירק. הצבעים חדים. 

מדבר ג‘אנקי שכמותי, יוצאת מדי יום למדבר לבד. שעתיים - שעתיים וחצי של הליכה לבד במרחבים. בכל יום אני מעזה להתרחק קצת יותר. הנוף לא כל כך משתנה, הרים וגאיות חוליים בתצורות מרהיבות . הקסם שהוא מהלך חודר ומהדהד בתוך הלב. הולכת, הולכת, הולכת. ארבעה ימים ראשונים אני מרחפת. עד היום החמישי שהיתי כבר בענן העירות האוורירי, במשך זמן ארוך כמעט ללא מאמץ. ביום החמישי אני מותקפת בגל מחשבות טורדניות ללא הפסקה. כל הסטווה, הצלילות ששכנה פה, נמוגה והלכה. המערכת מתנגדת, הגעתי לשכבת לכלוך פנימית קשה במיוחד. back to squar one. שוב מתמקדת בנשימה ומחזירה אליה את תשומת הלב, שוב ושוב, ושוב, בסבלנות אין קץ סבלנות מתפתחת , אין ספק. אין פה מקום ליאוש, אין פירות לתרגול הזה. אין תוצאות. סיזיפוס תגידו? ובכל זאת משהו אחר קורה. שכבה אחר שכבה מתקלפת. 

הולכת והולכת , מתרכזת ההליכה ובנוף. בטבע מותר לחושים לצאת החוצה. משגיחה שלא ירוצו אחרי מחשבה טועה. מודטת במדבר. 

הולכת והולכת , אחרי הגבעה יש עוד גבעה, ועוד גבעה. כבר מזמן מזמן אבדתי קשר עיין עם בסיס האם. מאחוריי שובלי הפחד נמוגים והולכים. מתרחקת ומטפסת. מרגישה חיה. 

מטפסת ומטפסת, מתקרבת אל פסגת הרכס ומגלה פסגה גבוהה יותר. אליה אגיע מחר.

מחפשת עץ זקן, גזע עבה, הרבה ענפים לשבת מתחתיו. מאתרת אחד כזה מרחוק. צבע כתום בוהק מסמן לי שתפסו לי אותו. גם עץ צעיר מספיק ל זקן בשבילי. לשבת תחת צילו.

שוכבת מתחת לעץ ומקשיבה לרוח. הייתי יכולה לכתוב- שרה הרוח. אבל אדייק ואגיד- הרוח נושבת. נושבת הרוח.

ירד פה גשם החורף, נתיבי המים היבשים מסמנים לי שבילי הליכה מנוקדים בשיחים קוצניים ירוקים עדיין ובשרניים.

סלסולי האבק מקפצים במרחבים וחודרים לפה, לעיניים, לאף ולאוזניים. אין תלונות. זה מה יש.

סחופת רוח ופרועה, לא מביטה במראה, פשוט העיניים מתבוננות פנימה.

מקבלת את השמש בכל בוקר מפציעה אל שמיים מוורידים , משכיבה אותה מדי ערב לישון. לאחר מספר ימים מבינה . זו לא הזריחה, אלו הדקות הארוכות שלפניה, בהשתנות הצבעים של השחר. ההמתנה לזריחה היא כמו אורגזמה. הדרך אליה מענגת, רגע השיא קצר . 

ואז, המורה, רועת הצאן, הרואה את דרכי להשתמש במדבר להשבת השקט לתוכי, מגבילה אותי עוד. אין יותר יציאה החוצה. שבי בחדר התרגול ותרגלי. במילים אחרות- הפסיקי להתנות את השקט שלך בסביבה החיצונית, החלי לפתח עצמאות וחוסר תלות. למדי להשיב את הבהירות בהכרה ללא צורך בגורמים חיצוניים.

עכשו מתחילה העבודה הקשה.

קורס ויפאסנה ברובד הראשון שלו מאפשר מרחב למפגש עם עצמי ללא הפרעות לאורך זמן. כי למערכת שלנו לוקח לא מעט זמן לפגוש את עצמה באמת. לנקות את ההפרעות ואת הלחצים המסיטים את תשומת הלב מהמפגש הזה. 

ברובד השני אפשר להתיחס לזה כאפשרות לקורס בשינוי הרגלים לא מועילים. להעמיד את עצמינו מול עבדותינו לתשוקות שלנו- עוד רגע במיטה בבוקר, עוד קוביית שוקולד ועוד אחת ועוד אחת.. ולהבין פתאום שיש אדון , שיש משהו בתוכי שיודע טוב מאוד מה נכון וטוב בשבילי. וזה לא החשקים שלי. ויש עוד רובד, ועוד רובד...

בקורס ויפאסנה שמים גבולות למערכת. תקום ב 4:00, תשב 10 שעות ביום. כואב? אז מה? תאכל שתי ארוחות ביום, את השנייה תסיים בשעה 14:00. אין ספרים, אין מסיחי דעת. וכמובן כמובן- אל תדבר , אל תיצור שום תקשורת עם זולתך, למעט המורה, בזמנים מסויימים. אתה עם עצמך. בימים הראשון ילמדו אותך כיצד לנקות את ההכרה שלך מהפרעות, ממיסוכים לקראת המפגש הזה עם עצמך. מנחים אותך להסכים לפגוש את כל מה שבא ללא שיפוטיות וללא דחיה. תראה את כל ההתניות שלך. ותראה גם את ההוא שבתוכך שיודע היטב מה נכון וטוב בשבילך. ותתאחד עימו. וחברים- זה מרגיש נפלא. זה מרגיש ניצחון. זה מרגיש על גג העולם. כי מה ההבדל מללכת ולטפס עשרות ק“מ כשקשה וקר מלשבת 45 דקות כשהגב צועק והמפרקים בוכים? מפסגת ההר משתקף נוף ששווה את כל המאמץ. פותח לב ומביא שלווה אמיתית . מפגש אמיתי עם מי שאנחנו באמת - רחבים, חסרי גבולות וצלולים וזכים. 

התהליך מתחיל באילוף תשומת הלב שלך לפנות לאן שאתה בוחר. וכשאתה משיג את השליטה הזאת , זוהי חירות אמיתית. לאן שתבחר למקד את תשומת הלב- שם יהיו חייך. העבודה מתישה וסיזיפית. קצת כמו עבודה עם תינוק קטן- שאתה מרחיק שוב ושוב מהתנור החם. ושוב. ושוב. ושוב. עד שהוא לומד שזה לא טוב לו. אנחנו לומדים להתרחק מהפיתוי לעשות משהו שגורם לנו הנאה או סיפוק ולא מועיל לנו (סיגרייה, התמכרות לטלפון, כסיסת ציפורניים...) אבל לא יכולים לעמוד בפני הפיתוי. והפיתוי הוא סוהר, הוא שלשלאות כבדות. וזה תהליך של אילוף אמיתי. אתה לא רוצה לשבור את ההכרה שלך, אתה רוצה אותה שותפה. נענית להנחיותיך. מזינה ותומכת. 

ביום השמיני בבוקר, חושך בחדר התירגול, אורות ראשונים של בוקר מתגנבים פנימה. לפני שאני צוללת אל מעמקי ההכרה שלי המתמרקת והולכת אני פוקחת לרגע עיניים וצופה ב 11 צלליות הבודהה היושבות בחדר במעגל. כולן , שותופותיי למסע עטופות גלימת אור רכה. החדר שקט כמו ים רגוע. 

ביומו האחרון של הריטריט, אני שבה אל זרועותיו המחבקות של המדבר ומרחיקה לכת מעבר למה שהעזתי. מטפסת אל שדיה של האלה בהר ומברכת את עצמי. פוערת פה וצועקת אל הישימון ומאזינה בעונג להדהודי קולי השבים אלי בגלים.

החירות טעמה גן עדן.

 2015  © כל הזכויות  שמורות