Ha Ilanot St 17
kfar ma'as
Israel

0544395748

סיגל ביבר יוגה תרפיה

מהמזרן לחיים

סיגל ביבר

 יוגה תרפיה

 

עד התהום, עד הקצה...

Sigal Bieber

במועדון ה 27 חברים:

ג‘מי הנדריקס, ג‘ניס ג‘ופלין, ג‘ים מוריסון, בראין ג‘ונס, קורט קוביין, איימי ויינהאוס, ענבל פרלמוטר ועוד רבים וטובים שקצרה היריעה מלהכילם.

אמנים יוצרים שחיו על הקצה, ומתו בדמי ימיהם בני 27, שיצירתם נשארה הרבה אחרי מותם.

תמיד הפעימו אותי אלו החיים על הקצה. בדמיוני, הם חיו כאילו אין מחר, ובאמת מסתבר לא היה להם מחר, הם פחדו למות ובכל זאת חיו מול המוות, ואולי גם חיו כאילו לא פחדו למות. בחנו את הגבולות, את הקצוות. חלקם היו מכורים קשים לסמים- דרך למצוא מעט מזור מהסבל הנורא שאפף את נשמתם, ובו זמנית, הפחד הזה וההתמכרות הזאת הביאה להם השראה ליצירה גדול מן החיים. גדולה מהם עצמם. שנותרה אלמותית ובעלת חיי נצח. תגידו שאני משוגעת- יש בזה משהו מושך, מפעים, מרגש, אותי.

בד בבד מרתקים אותי ומושכים אותי לא פחות ”אנשי דרך האמצע“. ואין הכוונה לאנשים אפורים, פשרנים, פרווה , או כל כינוי אחר. ”דרך האמצע“ כפי שהגדירה הבודהה הם אנשים שיש בתוכם שלימות פנימית- מחד לא סגפנים ומכורים לעינויים עצמיים ומאידך לא הוללים והדוניסטים, מכורים לתענוגות החיים ולריגושים. תקראו לזה במידה, כמו שצריך, באיזון וכדומה. משהו שקט, הולך ביציבות מבפנים. מרחב פנימי עצום ואינסופי.

גם אלו וגם אלו דומים בעיני למשה על הר נבו, ברבות ימיו מול ארץ כנען. כל חייו הקדיש לרגע הזה והנה - פירות פעולותיו נמנעים ממנו. האם זה עושה אותו פחות ראוי להם? או שעשייתו נשכחת, כי לא זכה לקצור? ממש ממש לא.

אנשי האמצע- מרוכזים בפעולותיהם מבלי לצפות לתמורה בגין מאמציהם. עשייה לשם עשייה. ועשייתם נובעת מהלב. כלומר, טובעת באהבה. אהבת אדם , אהבת עולם, אהבה. הם אוהבים את מה שהם עושים ואין חיים נפלאים מאלו. כשאני זוכרת, עשייה לשם עשייה, אני משוחררת להיות מרוכזת כל כולי בפעולה אותה אני עושה. נוכחת במלואי בכל מה שקורה כאן ועכשו. פנויה לראות באמת. פנוייה לחוות באמת.

אנשי הקצה לא נעצרים על ידי הפחד. הם פועלים למרות הפחד. והפחד הוא שער לעולם קסום. תפקיד הפחד לשמור עלינו. לשמור עלינו מלעשות מעשים שיסכנו את המשך הקיום שלנו. תחשבו כמה מאיתנו רוצים לצנוח צניחה חופשית אך הפחד מונע מהם זאת? זהו פחד המוות. אבל לא תמיד יש שם סכנת מוות- אם יש מצנח, סביר להניח שלא נמות. לפעמים אנו חווים פחד מוות סתם כי יש לנו כל מיני רעיונות שמה שנעשה יהרוג אתנו או יפגע בנו. ההסכמה לחוות את הפחד הזה אבל לא לפעול לפיו, פותחת שער לחווית חיים עצומה. תאמינו לי. ליום הנישואין שלי לפני כמה שנים , רכש לי אישי היקר צניחה חופשית. ואני אחרי ייסורים איומים של פחד משתק, התמסרתי. למרות שפחדתי כמו שמעולם לא פחדתי, עליתי על המטוס. הרגע שבו עמדתי בפתח המטוס קשורה אל המדריך שמאחוריי, רגע הקפיצה אל התהום היו משתקים עד אימה. בלתי נסבלים. לא נשמתי. ממש לא נשמתי. ולאחריהם - הריחוף בין שמיים לארץ- עוצמה בל תשוער. בלתי ניתנת לתיאור במילים. ניצחון וחדוות חיים.

”יש בי מזה וגם מזה, יש בי שניהם“ שר מאיר בנאי ז“ל. גם בי. 

פחד מוות משקף תשוקה עצומה לחיים. 

הפחד שלי משרת אותי: מחד הוא מסמן את שער הקסמים, מאידך הוא מזכיר לי את המקור האמיתי לפעולות שלי בעולם. וזה לא הוא, לא הפחד.. לא לפיו אני רוצה לחיות. אני רוצה לחיות מהלב. הפחד יכול להמשיך לחיות בתוכי, אבל לא הוא קובע עלי, כמו שאומרים ילדיי. או לפחות זו הכוונה שלי.

אם יש גן עדן, אזי הוא כאן. אם יש גהינום, גם כן. 

 

לסיום- רק בשביל המוזיקה:

ועוד אחד שחי על הקצה, מת כמו מלך על הבמה ויצירתו , אךךךך , יצירתו...... יוסי אלפנט, מת לא בן 27 , אבל חבר כבוד במועדון.

https://www.youtube.com/watch?v=7v4...

 2015  © כל הזכויות  שמורות