Ha Ilanot St 17
kfar ma'as
Israel

0544395748

סיגל ביבר יוגה תרפיה

מהמזרן לחיים

סיגל ביבר

 יוגה תרפיה

 

הכי רחוק ממי שאני שאפשר

Sigal Bieber

הבת שלי עמוק בתוך גיל ההתבגרות. בת 14, ארוכה כמו גבעול, נתונה למצבי רוח, מסתגרת מאחורי דלת חדרה ואפה נעוץ עמוק בתוך הטלפון שלה. אני זוכה למבטי זלזול וביקורת, ובעת משבר, אבוי, אני מתענגת על כל ההתרפקות שלה עלי. היא עושה כל מה שהיא יכולה כדי להיות שונה ממני- אני ססגונית והיא- רק שחור לבן אפור. אני אוהבת פרחים, פרפרים, כוכבים - והיא חלק, או מקסימום פסים. אני אוהבת ריקוד, אומנות, ספרות והיא חזק בספורט. אני יוגה והיא כדורסל... וכמובן היא מתפדחת ממני אנושות בכל הזדמנות ציבורית ששתינו במקרה נוכחות שם יחד, ועוד כהנה וכהנה, אתם יודעים איך זה. 

הכל ברור וידוע. היא מגדירה את עצמה עכשיו , את הייחוד שלה , השונות שלה , וכדי שזה יתפתח היא צריכה משהו כדי להתנגד לו, כי רק כנגד משהו אפשר לפתח משהו אחר- חוק הכובד מול חוק העילוי, עצם בונים בתרגילי התנגדות (לכו תדחפו קיר). הגבול מגדיר את הנהר. ככה זה. חוק טבע. ואני יודעת, מודעת , ובכל זאת כואבת את התרחקותה ממני, התינוקת שלי שכל שנתה הראשונה לא ירדה לי מהמנשא, שעד גיל 10 כל לילה באה למיטה שלי להתכרבל בתוכי וריח תלתליה המתוקים דגדג את הנחיריים שלי. וזה בסדר . דרכו של עולם. אני עוקבת אחר הצביטות בליבי ויודעת שזה חשוב מאוד בשבילה, כדי להתפתח להיות אישה עצמאית ובטוחה בעצמה. ובמקביל יודעת שאין לה סיכוי להתרחק ממי שאני כל כך... בסופו של דבר היא תהיה מאוד דומה לי... ואיך אני יודעת את זה? פשוט מאוד, מהסתכלות מפוקחת על הוריי. אלו שאני התרחקתי מהם וניסיתי להיות הכי לא הם שבעולם. רק לא ליהיות כמו אמא שלי, להיות ההפך ממנה. רק לא להתנהג כמו אבא שלי, להיות ההפך ממנו. התבוננות שקטה על עצמי ועל חיי אני רואה שאני יותר דומה להם ממה שאני חושבת וממה שאני מוכנה להודות. התבוננות בזקנתם ובהתנהגויות שלהם חושפת בפני את חלקיי שלי, התנהגויותיי, דפוסי המחשבה שלי , תפיסת העולם שלי הטבועים עמוק עמוק בי. ויותר מכך- בעת הזקנה הכל מתעצם ומקצין. לדוגמא- אדם רך- מתרכך עוד יותר, אדם קמצן נהיה עוד יותר קמצן, אדם חשדן נהיה פראנואיד. לכן ההתבוננות בהתנהגויות שלהם שאני לא כל כך אוהבת ,מכאיבה מאוד. כי אני מזהה את המרכיבים האלו אצלי, אולי בקטן, אולי מושתק, אבל אני יכולה לזהות. אנחנו רואים רק מה שאנחנו מכירים. מה שלא מוכר לנו – אנחנו פשוט לא מזהים אותו. וכבר כתבתי על התגלית הזאת שכשאת בהריון כולן מסביבך פתאום בהריון.... 

אתן לכם דוגמא. בנערותי הוריי עמדו איתי על כך שכשאני יוצאת לבלות עלי לנקוב בשעה המדוייקת שאני חוזרת הביתה. "וחמש דקות קודם, את בבית" היו מזהירים אותי. ואם הייתי מאחרת, אפילו בדקות ספורות, הייתי מוצאת אותם מבוהלים מסתובבים ברחובות. זוכרת מחד את ההקלה שבעינהם כשהיו רואים אותי , ומאידך את הכעס הגדול ולעיתים העונש שהיה בא לאחר מכן. שיחות מאוחרות והכרות מחודשת ואחרת עימם ירדה לסוף דפוס זה. ועלתה בקנה אחד עם שלל התנהגויות אחרות שלהם. הם נורא נורא דאגנים. נורא. כל מה שחורג ולו במעט ממה שצפוי – מוכיח שאסון גדול קרה. איחור שלי היה מבשר אונס, תאונת דרכים, התעלפות, חטיפה .. תנקבו אסון, זו היתה אחת מהאופציות שקרו לי בדמיונם. ואני שנאתי את זה , כמה שנאתי את זה. לימים כשאישי היקר היה קובע עימי ומאחר (לפני עידן הטלפונים הסלולריים, כזכור לכם) רצף של אסונות היה עובר במוחי ודאגה מוטרפת היתה מוציאה אותי מדעתי. אותו כנ"ל כמובן , אם לא יותר , כשאחד מילדיי בושש לחזור מהחוג שלו. איחור, משמעו אסון גדול קרה. תשומת לב ומודעות עצמית חושפת את התבנית הזאת בפני עצמי. ועם השנים למדתי מהמציאות וגם מתוך עצמי שיש עוד כמה אופציות לאיחור- למשל, היה להם נורא כיף והם שכחו את עצמם, המדריך עיכב אותם בכמה דקות, היה פקק תנועה או רמזור מקולקל. כלומר- לא תמיד אסון הוא הסיבה לאיחור. בדרך כלל לא. אחד מהתרגילים שאני עושה לעצמי, זה לפרט אילו סיבות יכולות להיות לאיחור. לפעמים אני קולעת ולפעמים נוספת סיבה חדשה , ויצירתית, לאוסף הסיבות שכבר אגרתי לי. אבל התבנית הראשונית המתעוררת בי כשאחד מאהוביי מאחר היא חרדה. וזה בא לי מהבית, מהוריי, מהסביבה בה גדלתי . ואי אפשר לברוח מזה. 

בימים אלו אני מלווה את הוריי בזקנתם. וכל התהליכים המתעצמים מתגלים לעיני. וזה כאב גדול. נמשיך לדוגמא עם נושא החרדה- אם הם היו חרדים כל חייהם , אז עכשיו פי אלף. וזה גם יכול לעיתים להיות ממש אובססיבי. עיסוק מתמיד ומועצם בגופם המתבלה ללא כל יכולת לראות מעבר לזה. והרבה פעמים עולה בי כעס גדול- על זה שהם לא רואים את החלקים הטובים שיש בחייהם- את זה שהם עצמאיים וצלולים, שיש בינהם אהבה גדולה ושהם לא לבד ועוד. אבל כעס בעיקר עולה מהסיבה שאני מזהה את ההתנהגות הזאת חבוייה בתוכי- את החרדה מהזדקנות גופי וקמילתו. את המחשבות של – מה יהיה אם אמות עכשיו , איך יגדלו ילדיי הצעירים ללא אם? ועד ועוד מחשבות שחורות שכאלו. 

החלק הטוב בכל הסיפור , שלאחר שנים של עבודה יוגית, התבוננות עמוקה בעצמי ובהתנהגויותיי אני מודעת לכך. כלומר- אני יכולה לראות שזו תבנית מחשבתית, שכשהגוף יוצא לרגע מאיזון ,עולות בי חרדות קיומיות. התבוננות בהוריי מסמנת לי מה יכול להיות העתיד שלי. הפעולות וההתנהגויות שלהם כתוצאה מההתניות שלהם והאמונות שלהם- צפויות מראש. מודעות עצמית היא לראות את זה, לראות את התגובה האוטומטית, ולבחור התנהגות אחרת. כלומר- לצפות בחרדה שלי המתעוררת כשבני בן ה- 25 מבושש לחזור הביתה, בסיפורים שאני מדמיינת לעצמי על תאונות דרכים או פיגועים, ואז להזכיר לעצמי שיכולות להיות 200 סיבות לאיחור שלו. בעיקר על זה שהוא בן 25, מבוגר אחראי ועצמאי שגדלתי היטב. ולסמוך עליו. להניח את החרדה שלי בצד ולא לנהוג לפיה- להרים טלפון לכל חדרי המיון בגוש דן, למשל. 

התבוננות בהורינו חושפת בפנינו את מה שאנחנו יכולים להיות. ולבחור- אני רוצה כך, או אני רוצה אחרת. ואם רוצים אחרת- זה הזמן והמקום להתחיל לתרגל לזהות את התגובה הפנימית שעולה בנו, לבחון האם זו תגובה אוטומטית או לא, ואז לבחור התנהגות בהתאם לסיטואציה הקיימת. 

בתי אהובתי- את לא יכולה לברוח ממני, כמו שאני לא יכולה לברוח מהוריי. קחי את הזמן שלך. הכל בסדר. כל מה שאני מסמנת עבורך יהיה לך לעזר בעיצוב מי שתיהי כאשה בוגרת. 

הוריי האהובים – אני יודעת שכל מה שעשיתם עבורי היה מאהבה גדולה והכי טוב שאתם יכולים. ואם אני רוצה אחרת, זה באחריותי בלבד. יכולה להיות לי הבחירה. אם רק ארצה. אתם סימני הדרך שלי. וכל סימן דרך פועל לטובתי , להוביל אותי את המטרה שלי. 

 2015  © כל הזכויות  שמורות