Ha Ilanot St 17
kfar ma'as
Israel

0544395748

סיגל ביבר יוגה תרפיה

מהמזרן לחיים

סיגל ביבר

 יוגה תרפיה

 

המוסך של אלוהים

Sigal Bieber

בתיכון היתה לי מורה לספרות שכולנו הערצנו, למרות שהכיתה היתה כיתה ראלית שלמדה מתמטיקה , פיזיקה, ביולוגיה וכימיה מוגבר. אלדה עתיר. את אהבתה ותשוקתה לשירה ופרוזה העבירה לנו.

באחד השיעורים , כשלמדנו את יצירתו של יהודה עמיחי, הקריאה לנו את יצירתו ”והיא תהילתך“ .

אני זוכרת אותה מקריאה את השיר בתוך השקט הרועם של הכתה, 24 בני נוער מהופנטים מהמילים. מרימה את עיניה ומתבוננת בנו אחד אחד ואומרת- ”מה תגידו על זה? למה עמיחי משווה את אלוהיו? למוסכניק!“ 

”... אלוהים שוכב על גבו מתחת לתבל, 

תמיד עסוק בתיקון, תמיד משהו מתקלקל. 

רציתי לראותו כולו, אך אני רואה רק את סוליות נעליו 

ואני בוכה ..“

שנים אני מהרהרת בדימוי הזה והשיח הפנימי שלי משתנה ככל שאני מתבגרת ומכירה לעומק יותר ויותר את פניהם הרבים של החיים.

אין צורך להאמין באלוהים. כתבתי פעם שהעיסוק בשאלת קיומו מיותרת בעיני. לעולם אלו לא ישכנעו את אלו. זה יכול להיות טבע או חוקיו אליהם אנחנו כפופים, או הבריאה, או כוח עליון, או אנרגיה. ממש לא משנה לי לי. מה שמעניין אותי כעת היא השאלה- האם משהו משתבש והאם יש משהו שמנסה לתקן את השיבוש?

ובכן, רבותי, המסקנה הזמנית שהגעתי אליה- שום דבר לא השתבש. הדברים הם כפי שהם. ככה העולם, ככה החיים המתנהלים בו. מעשינו יוצרים את המציאות בה אנחנו חיים. אנחנו מזהמים- העולם מזוהם, אנחנו מרבים מעשי חסד ונתינה, חסד וחמלה יהיו בנו. ככה זה. אלוהים לא מנסה לתקן שום דבר, המערכת נעה אל עבר שיווי משקל באופן טבעי. וגם מה שאנו חווים כחוסר איזון, זה האיזון שקיים עכשו ולא יכול להיות אחרת. 

בשנים האחרונות פגשתי הרבה מחלה, הן באופן אישי והן חברים ומשפחה. כשחוצים את קו גיל הארבעים, במקרה הטוב, הגוף האנושי שלנו מתחיל להראות לנו את פירות היחס שלנו אליו בכל השנים. את טיב התזונה שנתנו לו, את איכות הפעילות הגופנית, את התכנים שההכרה שלנו מתעסקת בהם. הכל נובט. הגוף מזדקן, וכמו מכונית המצויה שנים רבות על הכביש, גם האיברים והמערכות שלו משתבשות. גם אם טיפלנו בו הכי טוב שאפשר. זה טבעו וטיבו. השנים נותנות בו חותמן. 

כמעט תמיד המפגש אם כשל הגוף מפתיע אותנו, מפחיד אותנו, מעורר בנו רגשות שונים. אנו פוגשים הלכה למעשה עובדה שרובנו מנסים להתעלם ממנה- את סופיותנו. למרות שאנחנו יודעים מתי שהוא הדרך תסתיים וכולנו נמות, עדיין כשאנו מתנסים בידיעה הזאת באופן ישיר- עולה בנו התנגדות. גם אנשים באים בימים וזקנים , מתנגדים לעובדה זו. לא משנה מה גילם, 80,90 והיום אפשר לראות גם בני מעל 90 לא מעטים, שעובדת מותם הקרב ובא, עובדת מותם הטבעית , מעוררת בהם פלצות.

הפחד מהלא נודע הוא פחד טבעי. גופנו האנושי, הפגיע , השברירי, הוא טבעי. הגוף נולד, הוא מתקיים והוא ימות. מעטים באופן יחסי האנשים שמותם בא להם באחת: תאונת דרכים, או כל תאונה(טביעה, התחשמלות, נפילה מגובה). הרוב מתים מתהליך טבעי של התיישנות המערכת. מחלה למשל, היא סוג של התיישנות.

האפשרות להיות מודעים לתהליך, ערים לעובדת חיינו פה כזמנית , משתנה וחולפת , להסכים לה, פותחת אפשרות לחיים אחרים.

האם אלוהים כל הזמן מנסה לתקן ? האם בריאתו אינו מושלמת? 

הקלקול מובנה בתוך המערכת. כך נבראנו. נתונים לקלקול. הקלקול אינו הפתעה, אינו שיבוש, אינו מצביע על באג. הקלקול הוא: 1. טבעי, כי ככה מערכות יוצאות מפעולה, ע“י התקלקלות הדרגתית של איבריהן 2. הוא תוצר של הדרך בה התייחסנו למערכת המשרתת אותנו . אם הזנתי בדלק מסוג ז‘, מה אני מתפלאת?

אותו אלוהים מוסכניק לא טעה בבריאתו , אין בה באגים. הקלקולים הם חלק בלתי נפרד מהמערכת, ככה היא שלמה. ככה היא מושלמת. כדי להיות באיזון, בשיווי משקל, בבריאות, צריכה להיות תנועה אל עבר הבריאות. המערכת שואפת לשיווי משקל, והיא נמצאת בה לרגעים קצרים. זוהי מהות החיים. התנועה לא הקיבעון במצב אחד. האלוהות, על הגדרותיה המרובות והשונות, אחת היא- השאיפה הבלתי מסתיימת לטוב, להיטיב. 

זו מהותה של הבריאה- התנועה אל עבר הטוב, בכל רגע נתון. וכולנו כפופים לחוק הזה. כולנו המוסכניקים של עצמנו. הקלקולים שבנו אינם קלקולים. התיקון הוא השלם. 

עכשו אפשר להתחיל לחיות.

סרטן?- לא חייבים למות מזה.

אובדן?- לא חייבים להפסיק לחיות.

משבר?- גם הוא יחלוף.

עכשו אפשר להתחיל לחיות.

 

והיא תהילך/ יהודה עמיחי

בשתיקתי הגדולה ובצעקתי הקטנה אני חורש כלאיים. הייתי במים והייתי באש. הייתי בירושלים וברומא, אולי אהיה במכה. אך הפעם אלוהים מתחבא ואדם צועק אייכה. והיא תהילתך. אלוהים שוכב על גבו מתחת לתבל, תמיד עסוק בתיקון, תמיד משהו מתקלקל. רציתי לראותו כולו, אך אני רואה רק את סוליות נעליו ואני בוכה. והיא תהילתו. אפילו העצים הלכו לבחור להם מלך. אלף פעמים התחלתי את חיי מכאן ואילך. בקצה הרחוב עומד אחד ומונה: את זה ואת זה ואת זה ואת זה. והיא תהילתך.אולי כמו פסל עתיק שאין בו זרועות גם חיינו יפים יותר, בלי מעשים וגבורות. פרקי ממני את שריון גופתי המצהיבה, נלחמתי בכל האבירים, עד החשמל כבה. והיא תהילתי.

תנוח דעתך, דעתך רצה עמי בכל הדרך, ועכשיו היא עייפה ואין בה עוד ערך, אני רואה אותך מוציאה דבר מן המקרר, מוארת מתוכו באור שמעולם אחר. והיא תהילתי והיא תהילתו והיא תהילתך.

 

ועוד מתנה ”לב שבור הוא לב שלם“, של ברי סחרוף המצטט את הרבי מקוצק:

https://goo.gl/BtLY6r 

 2015  © כל הזכויות  שמורות