Ha Ilanot St 17
kfar ma'as
Israel

0544395748

סיגל ביבר יוגה תרפיה

מהמזרן לחיים

סיגל ביבר

 יוגה תרפיה

 

ללכת אל... ללכת מ... ללכת כי...

Sigal Bieber

ספרי מסע תמיד משכו אותי. אדם יוצא לדרך , עוזב את המוכר והנוח, הולך אל הלא נודע. הוא חושב אולי שהוא יודע לאן הוא הולך, אולי יש לו מטרה , אבל הוא לא יודע מה הוא יפגוש.

לאורך ההיסטוריה האנושית יצאו אנשים למסעות. אודיסאוס, אברהם אבינו, הצליינים במסעות הצלב שלהם, מסעות של עלייה לרגל (ברגל) בכל העולם , הדוגמאות רבות. לפני מספר שנים קראתי את הספר ’WILD“ לימים הוא הפך לסרט לא רע בכיכובה של ריס ווית‘רספון ושם הספר בעברית הוסב ל“הולכת רחוק“. הספר , אוטוביוגרפי , מתאר את מסעה של צעירה מיוסרת במהלך 7 חודשים בהם צעדה לבדה על רכס מבודד בקליפורניה. היא לא ידעה להסביר לעצמה למה היא יוצאת למסע הזה, משהו בפנים קרא לה לצאת. מסעה שחרר אותה מכאבים עמוקים ופתח את ליבה. 

מה יש במסע? מה יש בצעידה ממושכת , מונוטונית, לעיתים קשה? 

בואו נצא רגע לדמו כזה, מסע רגלי וירטואלי. אנחנו הולכים והולכים והולכים. בהתחלה המוח קודח ממחשבות, כל מה שעסקנו בו קודם. המחשבות על מה שהשארנו בבית, מה דורש טיפול וטרם טפלנו בו, געגוע אולי לאהוב, כעס רגעי על חבר, תכנונים מה נעשה כשנגיע או כשנשוב. אחר כך אנחנו מרימים עינים אל הנוף ומתפעמים. העיר מתרחקת, אולי יש גבעות ירוקות ברקע, עמקים, נהר שוצף, האויר יכול ליהיות צח ומרענן. נניח שאנחנו מטפסים על הר. מתחיל להיות קשה, השיפוע נהיה תלול, המשא על הגב מכביד. תשומת הלב שלנו עוברת אל הצעדים, אל המאמץ, אל הנשימה המשתנה, אנחנו מתחילים להיות מרוכזים יותר ויותר בפעולה העכשווית והיא ההליכה. ככל שהדרך מתמשכת והולכת אנחנו מתעייפים ומשקיעים יותר תשומת לב במה שקורה לנו עכשו ברגע זה, על השביל המתפתל. זיעה ניגרת על פנינו ועל גופינו. אין אנשים מסביבנו להסב את הקשב אליהם. אין שיח בטל. ריכוז ממושך לאורך זמן בפעולה אחת. כך שעות על גבי שעות. אולי ימים. אולי יותר. ככל שאנו מתרחקים פיזית ומבחינת הזמן מטרדות היום יום, הן נוכחות פחות ופחות במחשבות שלנו. נפתח יותר ויותר מרחב. אולי יותר ויותר שקט.

התמדה בפעולה אחת מאופי מסויים, כגון הליכה, כגון שחיה, כגון טיפוס, כגון גינון, כגון צביעת קיר, כגון רקמה או סריגה או תפירה, כגון מדיטציה, יוצרת לאט לאט השקטה של גלי המחשבות בהכרה. חשוב ביותר אופייה של הפעולה- כי צפייה בטלביזיה למשל לא נחשבת, וגם לא להג. פעולה שביוגה קוראים לה- פעולה סטווית. נתמיד בפעולה סטווית לאורך זמן והשפעתה על ההכרה שלנו תהיה אחת- שקט. מרחב פנימי. זרם המחשבות פוחת משמעותית, תשומת הלב נרגעת ומפסיקה לקפוץ ממקום למקום. דמיינו גלים באגם- לאחר פעולה סטווית ממושכת, אין גלים. המים רגועים לחלוטין , אין רוח המניעה אותם. ומה קורה אז? האגם צלול. קרקעיתו נראית היטב , וגם כל המונח בה. זה מה שקורה להכרה שלנו. היא הופכת צלולה , שקופה לחלוטין, כמו עדשות משקפיים צחות. וכשאלו נקיות - כל המשתקף מבעדן נראה נקי וצלול. אנחנו רואים את המציאות בדיוק כפי שהיא. לא צבועה במחשבות שלנו ובפרשנויות שלנו. ההר הוא הר, הנהר הוא נהר, העץ הוא עץ. הם לא יפים, או מפחידים, או גבוהים או כל דבר אחר. כל שמות התואר נעלמים. הם מופיעים בדיוק כפי שהם. 

יותר מכך, גם אני מופיעה כפי שאני. אדם. בריאה אנושית. בדיוק כמו שאני. 

עלייה לרגל שמושכת מאמינים רבים בכל העולם , ממש עלייה לרגל, היא קודם כל עלייה לרגל (ולא נסיעה מכונית או טיסה). כלומר, קודם כל הפעולה לשמה . המטרה: הכותל, העץ של הבודהה, פסגת ההר, הם משניים. כשמגיעים למטרה, כל מטרה לאחר עלייה ממושכת , עם הכרה בהירה וצלולה, מגלה שהמטרה היא משנית, היא למעשה יעד בדרך, טריגר מעורר לעשייה. המטרה מבקשת מאיתנו לצאת אל הדרך, אבל הדרך עצמה היא העניין, ההליכה בדרך והתוצר שלה- השגת הכרה בהירה המאפשרת לנו לראות את החיים כפי שהם. ברגע הזה אפשר להתחיל לחיות באמת. 

לעיתים אנחנו יוצאים לדרך וחוזרים הביתה. חוזרים לנקודת ההתחלה. כביכול היכן שכבר היינו. אך רשמי הדרך טבועים בנו ומשפיעים אל התנהגותינו. נוצר שינוי עמוק. וזה מה שמשנה. מה הטביעה בנו הדרך, מה למדנו על עצמנו, כמה התקרבנו אל עצמנו. ואין כאן תוכן ללמוד. יש רק להתבונן ולהקשיב. זה הכל. 

 

מתוך wild/ שריל סטרייד עמוד 273

”...אך בלילה ההוא כשהשקפתי על פני הארץ המחשיכה אחרי חמישים ומשהו לילות על השביל, הבנתי שאין לי כל צורך בתדהמה הזאת (שהדברים אינם כפי שאני חושבת שהם צריכים להיות. הערה שלי, סיגל).. היו כל כך הרבה דברים מדהימים אחרים בעולם הזה. הם נפתחו בתוכי כמו נהר. כאילו לא ידעתי שאני מסוגלת לשאוף אויר, ואז שאפתי. צחקתי מאושר, וכעבור רגע הזלתי את דמעותי הראשונות בשביל. בכיתי ובכיתי ובכיתי. לא בכיתי מאושר. לא בכיתי מעצב. לא בכיתי על אימי או על אבי או על פול. בכיתי כי הייתי מלאה. מלאה מחמישים ומשהו הימים על השביל, וגם מ 9760 הימים שלפניהם.

נכנסתי. עזבתי. קליפורניה השתרכה מאחורי כהינמת משי ארוכה. כבר לא הרגשתי כמו טפשה אחת גדולה. ולא הרגשתי כמו מלכת אמזונות קשוחה. הרגשתי נחושה וענווה ואסופה מבפנים, כאילו גם אני מוגנת בעולם הזה“

 2015  © כל הזכויות  שמורות