Ha Ilanot St 17
kfar ma'as
Israel

0544395748

סיגל ביבר יוגה תרפיה

מהמזרן לחיים

סיגל ביבר

 יוגה תרפיה

 

להסכים להיות עם מה שיש

sigal biber

 

אנחנו עומדים זקופים. כפות הרגלים בפיסוק קל, ברוחב האגן, משתרשות אל תוך האדמה. הגב ארוך, כל הקשתות במקומן. הראש מאמיר אל השמיים. כל הגוף ערני ומתוח כמיתר- לא רפוי, לא על סף פקיעה. טאדאסאנה. עמידת הר.

"בואו נהיה עם מה שיש" אומרת מורתנו.

"נפגוש את הגוף כמות שהוא, נסכים להיפגש עם התחושות, הרגשות, המחשבות. נסכים לכל מה שבא".

אני עוצמת עיניים, מסכימה להיות ערנית לכלל פעילות החושים, אני פוגשת המון.

המון מהכל- לפגוש את הכאב בכתף, או בקרסול, את האירוע המטריד מאמש, לפגוש שוב במחשבה הטורדנית שלי שכל הזמן מערערת את שלוות רוחי ואת הבטן המתכווצת אליה בתגובה. הכל- זה גם הפחדים והחששות שאני מנסה לדחוק מחוץ להכרה . האם אני באמת מוכנה לפגוש את כל אלו? לא תמיד אני יכולה. לעיתים עוצמת החרדה היא כה גבוהה ואני רק מנסה לברוח משם. או ,מנסה להניס אותה, למגר אותה. ההתנגדות , אני יודעת, היא לא הדרך. ככל שאני ממאנת לחוות את הפחד הזה כך הוא גדל. איך מסכימים להיות עם המחשכים?

יש ואני מצליחה ע"י התמקדות בנשימה. לא מגרשת שום דבר, רק  ממקדת את תשומת הלב בנשימה. נושמת ועוקבת אחר עליית בית החזה, התרוקנות הבטן. ואז,  אני - הר! עומדת שם, גבוהה, מסכימה ולא עושה דבר. רק שומרת על ערנות וקשב. מכירה במה שמתרחש בי ומחוצה. נוכחת ויכולה.

עכשיו אפשר להתחיל.

בצורה מסויימת להסכים עם מה שיש זה להפסיק להתווכח עם המציאות, להפסיק להיאבק בה. כשמפסיקים להיאבק , יש אפשרות לרגיעה ואולי ניתן לראות בצורה ברורה יותר. כמו לרוץ  על חוף הים בקו המים ולהעלות את החול בכפות הרגליים- המים הופכים עכורים.

אם לא רצים, הולכים בשקט, המים שקטים וצלולים.

אני מנסה: לעצור, להסכים, להביט נכוחה.

אמש צפיתי שוב בסרט "לקום אתמול בבוקר". הסרט עוסק באדם מריר שקם שוב ושוב אל יום האתמול. בהתחלה הוא מתנגד, אחר כך הוא מנצל לטובתו את היכרותו עם מה שעומד להתרחש , אחר כך הוא משתעמם ומתייאש, ואז הוא מתאבד שוב ושוב ושוב, ועדיין קם למחרת בבוקר בדיוק אל אותה מציאות אפרורית וקודרת. יום אחד, נסדק משהו ובתוך יאושו  ליבו נפתח והוא  מתחיל לשנות את תגובותיו למציאות. הוא לומד לנגן על פסנתר, לפסל בקרח, הוא חביב וסבלני לסובביו והמציאות מתחילה להשתנות מתוך תגובותיו. 

דווקא היאוש והכניעה למציאות הזו מפרקת את ההתנגדות ומאפשרת לבחירה חדשה לצוץ ולהוליד יופי ואהבה.

המיתר הדק הזה שבין לנהוג את המרכבה הזו של חיי ובין להתמסר לזרם הגדול של נהר החיים

מתומצת  יפה במשפט הבא:

תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה - לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,

אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

תמיד תהיתי למה להתחיל ב"אין ביכולתי לשנותם". למה לא באומץ? למה לא לנסות לשנות?

עכשו, בקשיים שאני פוגשת, בדברים הפחות נעימים שאני מגלה  ובאיפשור ובהסכמה פשוט לתת להם להיות, מבלי לרוץ ולנסות להתנגד, להימנע,  או לשנות, קורה משהו, לאט ובעדינות. אבל לא תמיד אני מצליחה. יש אני מנסה לברוח כל עוד רוחי בי. השדים הללו גדולים עלי! אבל לפעמים, לפעמים....

אני מסכימה להיות עם הפחד ואז לצפות כיצד הוא מתפוגג והולך.

אני מסכימה בענווה ומרפה.

ואז, קורה שהמים הופכים צלולים שוב,לרגע, ומתפתחת לה בטבעיות תגובה אחרת, חדשה, מדוייקת יותר. וכאן נדרש האומץ לשנות- לעשות משהו שעד כה לא העזתי.

אין כישלון. יש ניסיון. יש אימון. בחינת גבולות וניסוי כלים.

להתחיל היכן שאני נמצאת יום יום מחדש. וזה מתחיל בלראות ולקבל את מה שיש כפי שהוא ללא ויכוח.
ומשם להתקדם. צעד אחר צעד לקראת המטרה, כשכל צעד הוא מטרה.

ההר גבוה, אך בר כיבוש.



 2015  © כל הזכויות  שמורות