Ha Ilanot St 17
kfar ma'as
Israel

0544395748

סיגל ביבר יוגה תרפיה

מהמזרן לחיים

סיגל ביבר

 יוגה תרפיה

 

מסע בדרך היוגה

sigal biber

 

" אומרים שאני אינני אני, אז מי אני בכלל...?" /קונילמל

בכל יום ראשון אני קמה בשעה חמש בבוקר, מדליקה את התנור ומתרגלת יוגה. או ליתר דיוק - אסאנה (תנוחות), פראנאיאמה (נשימה) והתבוננות.

בכל יום ראשון אני ערה ומודעת לתחושת המועקה שיש לי בבוקר עם קומי.

אני חשה כובד, דכדוך, פחד, עייפות, חוסר נוחות ונועם.

אני מודעת למחזוריות הזאת - כל יום ראשון זה אותו הדבר.

כשהתחלתי להתבונן בתחושות וברגשות הללו, אחת התחנות הראשונות במסע הפנימי שלי הייתה לשאול את עצמי - למה אני מרגישה כך, מה הסיבה.

כמובן שהיו לכך המון תשובות חיצוניות לי (עומס בעבודה, משימות מלחיצות, תור אצל רופא וכהנה וכהנה...) ופנימיות (עייפות, חוסר חשק להתמודד עם עוד שבוע העבודה שבפניי, מצב רוח רע, חוסר שביעות רצון מחיי ומהמקום בו אני נמצאת ועוד...)

התחנה הבאה הייתה לראות שזו תבנית שחוזרת על עצמה. ואז אמרתי לעצמי - ככה זה ביום ראשון בבוקר. מאז שאני תלמידה ואח"כ חיילת היה לי את "דיכאון יום ראשון". תקבלי את זה ותפסיקי להילחם בזה.

אבל, זה נורא בעיניי לחיות חיים שלמים מתוך ויתור על כשביעית מהם, שעוברים בתחושה והרגשה לא טובות. מיאנתי לקבל את המקום הזה.

התחנה שלאחר מכן הייתה להתבונן בתחושות הללו ולראות כיצד הן משתנות לאורך היום. כיצד הן משתנות בכלל. עצם ההתבוננות כבר החלה לחולל איזה שינוי. ואז הבנתי יותר לעומק מה המשמעות של הביטוי "לא להתערבב עם עצמי" או "להזדהות עם עצמי".

יש שם "עצמי" ואני מתבוננת בו ובמה שעובר עליו . שאלתי אותי האם כך אני "מחפצנת" את עצמי (הופכת את עצמי לחפץ) , או מתרחקת מעצמי ומקהה את תחושותיי. וזו שאלה שתוך כדי ההתבוננות אני עוד שואלת.

למדתי לקרוא להתבוננות הזאת - ההתבוננות על ההתבוננות.

אין בי שאיפה להפסיק להרגיש. יש בי כמיהה להפסיק לתת לרגשות הלא נעימים הללו ולתחושות המעיקות לנהל אותי. או לפתח מה שנקרא "השתוות נפש" (ולא "שוויון נפש" שמקושר אסוציאטיבית עם "אדישות").

למעשה אני עוסקת בפיתוח "המתבונן" שבי.

ומיהו אותו "מתבונן" שבי?

בתרגול עמוק של היוגה לומדים לשאול שאלות. להפסיק להניח הנחות מקדימות, לזהות תבניות מכל מיני סוגים - תבניות פיזיות (למשל צורת ההליכה שלי או היציבה שלי), תבניות התנהגות (כגון: ככה אני מגיבה לגירוי מסוים), תבניות מחשבה, תבניות רגשיות (כמו פרשנויות שונות).

ואז התחנה הבאה הייתה לשאול את עצמי - "מיהו 'זה' שמרגיש את המועקה?"

האם זה הגוף שלי שחש אי נחת? האם לבי, נפשי? השכל, המחשבות או התודעה שלי?

וגם – "למה אני מפרשת את התחושות הללו כאי נחת?"

לפני כמה שבועות ביקרתי את חברתי האהובה בצפון. היה קר מאוד וגשום והיא יצאה יחפה אל הגינה.

כשהבחנתי ברגליה היחפות אמרתי לה "לא קר לך? קר לי להסתכל עלייך, זה לא נעים..." והצטמררתי.

חברתי החכמה אמרה לי - "אני פשוט לא מפרשת את התחושה הזאת כאי נעימות".

עצרתי לרגע וחשבתי. יש כאן מגע של עור כף הרגל עם האדמה. יש שם תחושה פיזית. לתחושה הפיזית הזאת יש פירוש אישי. לדרך שאני חווה את התחושה הפיזית הזאת אני קוראת קור. וקור הוא עבורי חוסר נעימות ואני לא אוהבת את התחושה הזאת.

וזה מאוד מאוד אישי. ככה מתנהלת תבנית החשיבה שלי. שלי בלבד. וכאן עולות השאלות: למה אני חווה את זה כחוסר נועם? ושוב - מי בדיוק חווה את זה כחוסר נועם?

מהנקודה הזאת אפשר ללכת (כמו בהרבה נקודות לאורך הפוסט הזה) להמון מקומות לחקירה.

אני בוחרת כרגע להתמקד בשאלה: "מי אני?" לצורך בירור העניין "מי הוא אותו 'אני' שמרגיש את מה שהוא מרגיש בימי ראשון בבוקר?"

האם "אני" זה הגוף הפיזי שלי?

התשובה הברורה מבחינתי לשאלה זו היא – לא רק. הגוף הוא רק חלק אחד ממני.

האם "אני" אלו התפקידים שלי?

כשמבקשים מאיתנו להציג את עצמנו גיליתי שלרוב אנו פוצחים בפירוט התפקידים שלנו - המקצוע שלנו (אני יועצת ארגונית או אני מורה ליוגה), תפקידנו המשפחתי או הזוגי (אני אמא לכך וכך ילדים, אני נשואה ל... אני הבת של...) ועוד כל מיני תפקידים.

ואז התשובה לשאלה היא שוב, לא רק.

האם "אני" הוא אוסף הזיכרונות, האירועים, ההיסטוריה הפרטית שלנו? ההישגים, ההצלחות, הכישלונות?

גם כאן - אותה תשובה. לא .לא רק.

האם "אני" הוא כל הנ"ל ביחד - גוף, תפקידים, זיכרונות וכו'?

ונוסיף גם לתבשיל: תכונות אופי, חינוך, כישורים וכישרונות, יכולות, אירועי גירוי-תגובה אקראיים או אוסף תבניות? ואפשר להוסיף עוד הרבה מרכיבים.

עבורי - גם כאן התשובה היא - לא. לא רק. זו לא "אני" השלמה.

אז מי, אם כן, הוא או היא, "אני"?

במסע היוגה הפרטי שלי נכנסה שאלה חדשה ומשוכללת יותר (בעיניי) - "מיהו זה השואל?"

מיהו זה השואל "מי אני"?

מיהו זה המרגיש? החש? החווה?

מיהו זה המפרש?

ככל שאני מעמיקה אני מגלה שאני לא יודעת. אולי בכלל אין "אני".

בשכל, בראש, בתיאוריה, בקריאה בכתבים הפילוסופיים למיניהם אני מגלה שהתשובה היא שכנראה ההיקש הזה נכון. אולי אין דבר כזה "אני". אבל בהוויה שלי, אני עדיין לא שם. אני, ואני לא יודעת מיהי אותה "אני" , J, יודעת שהידיעה הפנימית הזאת מלווה במשהו שאי אפשר לתפוס אותו.

כמו בהתבוננות עמוקה (מה שמכנים אולי מדיטציה) - ברגע שאני מנסה להיאחז בה, היא חומקת ממני. ברגע שאני מודעת לזה שאני בכינוס חושים עמוק ורוצה להחזיק בו כדי להישאר שם יותר, אני יוצאת משם. אני יכולה להיות בתוך "זה" רק כשאני מוותרת על הניסיון להיאחז במקום ה"זה". כך גם כאן - כשאני מרגישה שאני מתקרבת להבנה ומנסה להתמקד בה, היא מתפוגגת ושוב לא מספקת אותי.

המסקנה העכשווית שלי, נכון להיום, היא אולי שה"אני" הוא גם החיפוש אחר ה"אני". והוא ממש לא מצומצם לגוף אחד או ישות אחת.  שה"אני" הזה הוא הרבה יותר גדול ומופשט ולא פרטי ממה שאני חווה אותו. כמו ה"סאטיה" - האמת היא החיפוש אחר האמת.

וכל שנותר לעשות זה לתרגל את הדרך הזאת כל הזמן ולשאול שאלות. ללא הרף. כנראה.

 2015  © כל הזכויות  שמורות