Ha Ilanot St 17
kfar ma'as
Israel

0544395748

סיגל ביבר יוגה תרפיה

מהמזרן לחיים

סיגל ביבר

 יוגה תרפיה

 

לפעמים אני מעל הגלים, לפעמים מתחתם, מה שבטוח, אני אוהב את הים /יהלי סובול

sigal biber

 

 

בשבוע שעבר נסענו לברלין. אישי ואני. אחרי שנה שלא נסענו, כשבתום החופשה הקודמת נצרבה האבחנה של סרטן השד.

ציפיתי לנסיעה הזאת. הייתי זקוקה לחופש, לאויר קריר (19 מעלות ביום), לסיורי האומנות, להסטוריה, לזמן המשותף יחד ללא הפרעות וללא משימות- כביסה, בישולים, עבודה.

אז.. זה התחיל בנחיתה בה קבלנו את הבשורה שבתנו נחבלה בפעולה של בני המושבים. 

חצי יום למחרת בילינו על הקו עם בכורנו שנטל פיקוד , בין אורתופד למוקד, בין האיסט סייד גלרי והפוטסדאם פלאצה, עד שאובחן השבר וגובס.

כמה עבודה שעשיתי, לשחרר ולסמוך עליו. לא קל.

שלחתי חברות טובות לעזור. הוא טען למולי- את לא סומכת עלי!. שחררתי. הוקל לכולם.

הוא היה מדהים. ואני? 

תפקדתי לא רע, ציינתי לעצמי בסיפוק. שיפור.

הצלחתי לא רע להפריד בין ההתניות שלי (חרדה ואובדן שליטה) למתבוננת הנבונה ( הוא אחראי ובוגר וזו חוויה מצמיחה שתקרב בינהם)- לחוש את הדאגה, אך לא לתת לה לשבש.

אבל זה היה רק הקדימון. האימון.

 

בשישי, בעודנו ממתינים להופעה החד פעמית שארגן לנו אישי בפולין (KRAFTWERK  למביני עניין, הופעת רוק בתלת מימד), נתבשרנו שהצעיר חולה מאוד.

ואז קפצו כל השדים השחורים החוצה. חשתי כיצד אני מאבדת שליטה. לא על הסיטוארציה, על עצמי.

מעורבבת קשות, לא מצליחה להתרכז, להפריד, טובעת בים של חרדות.

וזה רק הלך והתגבר במהלך השבת ונעשה גרוע יותר- עם ההודעה שהמוקד מפנה למיון, והמיון מחליט לאשפז.

העינויים הפנימיים שעברתי- הפחד, המפגש עם הזיכרונות (מחלתו של זהר בני השני, גסיסתו ומותו)שבו והציפו אותי. כל התרגולים שלי לא עזרו בדבר.

אישי מדי פעם שאל בעדינות- איפה התרגול שלך?

אח"כ אמר- טוב, זה חזק ממך, זה כנראה לא ישתנה (חץ בלב!)

ואני - מיוסרת גם מהתוכן וגם מהתהליך, מלקה את עצמי- איפה התרגול שלי?

אין ספק - נכשלתי.

עלינו על הטיסה הראשונה שהצלחנו למצוא הביתה. נחתנו בבית החולים.

ושוב - המראות הקשים , הפרוצדרות המוכרות או המזכירות...

אבל... שם, כאילו השבתי לעצמי את השליטה. נהיה קצת שקט. אני שם לידו. רואה אותו. איתו.

כששוחררנו אמש, בשמחה הקטנה של כל המשפחה בבית המלוכלך והמבולגן סביב שולחן ארוחת הערב, עשתונותיי שבו. יצאו לסיבוב וחזרו.

אבל הביקורת העצמית!- את תקועה, בעצם שום דבר לא משתנה. מכה בי שוב.

 

אז... חבריי, מצאתי שזה בדיוק הזמן לתרגל מייטרי (Maitri). להתבונן על עצמי בחמלה, לראות אותי קטנה, עבד של דפוסיי והתניותיי. ואז ללטף את עצמי ברוך ולומר- כן. זו את. קבלי.

כן, זה היה תרגול קשה, ונכשלת בו. אבל היית בו וזה בסדר.

כשהסערה שוככת, המפרשית שלי שבורה ומקרטעת, אך מתייצבת על המים. חמלה עצמית, קבלה עצמית, אהבה עצמית, מחזקת אותי.

זה המקום ששברירי התובנות על דפוסים עמוקים כאלו אצל סובביי עולים בי- אני רואה פתאום את חוסר השליטה שלהם על הפחדים שלהם, הדיכאונות שלהם, האובססיות שלהם. ובמקום לכעוס אני חומלת.

ניצחון קטנטן.

לפעמים אני מעל הגלים, לפעמים מתחתם, מה שבטוח אני אוהבת את הים.

 

 2015  © כל הזכויות  שמורות